פעם

פעם יכולתי להיכנס באמצע הלילה ל ICQ מסנג'ר או יאהו ומיד הייתי מוצאת מישהו שידבר איתי. היום, אחרי שניתקתי את עצמי ביעילות ובשיטתיות מכל מי שהיה לי שביב של תקשורת חיובית איתו, המצב כבר שונה. אין לי אנרגיות לתקשורת שהיא מעבר לצרכי עבודה/שימור זוגיות (היינו הך, בעצם). אין לי כוח לדבר, להיות נחמדה, לצאת מהבית.. כל מה שאני עושה, אני עושה כי צריך ולא כי באמת מתחשק לי.

השבוע גיליתי שיש לי יותר משתי שיערות לבנות. לא היה קל. אני הולכת למות, זה ברור. אולי מחר, אולי עוד 40 שנים.. מתישהו זה יקרה. אני רק מקווה לא לאבד את דעתי עד אז. אני בהחלט מעדיפה למות צעירה יותר, אבל עם דעה צלולה וחדה.

ה"אובר מורבידיות" נובע מביקור באתר של חב' קדישא. הלכתי להגיד שלום לסבתא, לדודה ולדוד שהצטרף לאחרונה לרשימת הדיירים בבית העלמין השכונתי. השבוע חלמתי שאמא שלי מודיעה לי שאבא שלי חלה בסרטן ושהרופא אמר שאין מה לעשות. הכאב שהרגשתי באותו רגע היה כל כך מוחשי ועצום שהתעוררתי ולא הצלחתי לחזור לישון. לא דיברתי מאז עם אבא שלי. פחדנית.

אז איפה הייתי? אה, כן.. אין לי עם מי לדבר. תפוז משעממים אותי. תפוז הפך רשמית לאתר המתכונים שלי. אין משהו אחר לקרוא שם (משהו טוב, לא זבל.. זבל יש בכמויות, כידוע). מזל שלפחות את ההתמכרות לקריאת מתכונים הוא מצליח להזין. בהצלחה רבה, אפילו. מה שנשאר לי לטפח זה בלוג נידח שאף אחד לא קורא. אולי עדיף. מי כבר ירצה לקרוא את כל החרא הדיכאוני הזה??! אני אפילו לא צריכה לטרוח למחוק את הרשומה הזו מחר.