אין לי ילדים.
לבן זוגי יש שניים, שאני עכשיו לומדת להכיר ולאהוב אבל אין לי ילד משלי.
עוד לא שמעתי את המילה "אמא" נאמרת ביחס אלי ולמען האמת בזמן האחרון מתחשק לי לשמוע אותה נאמרת בקול ילדותי ומתוק.
במקרה אין לי ילדים, או ילד. יותר נכון לומר, במזל.
ניסיתי פעם, עם האקס, במשך כמה חודשים ואיכשהו לא יצא ואז הכל התהפך ותחושת ההקלה היתה עצומה.
כל כך עצומה שלא עצרתי לחשוב מה זה אומר שניסיתי ולא הצליח.
עכשיו אני חושבת ודואגת, בעיקר כי אני לא צעירה ורוב הסיכויים שכשאתחיל לנסות יהיה לי קצת יותר קשה מבחורה בת עשרים ומשהו.
אבל לא רק זה מדאיג אותי.
אני דואגת כי אני עדיין לא מרגישה לגמרי מוכנה.
אני מפחדת שלא תהיה לי מספיק סבלנות
שאני לא אדע לומר את הדברים הנכונים ולהתנהג בצורה המתאימה
שלא יהיה לי מספיק זמן, שאני אהיה עסוקה מדי עם העבודה והקריירה
שיהיו לי ילדים שיגדלו עם טלוויזיה בתור מטפלת
שבסוף נהפוך לאחת המשפחות שרואים ב"סופר נני"
(אלוהים, רק לא זה!).
גרים מתחתיי זוג עם ילדה. משפחה.
אני שומעת אותה בוכה לא מעט.
כמה פעמים עליתי במדרגות בדרכי הביתה מהעבודה ושמעתי אותו צועק עליה והיא צורחת בתגובה, האמא מנסה להרגיע.
מפחיד לאבד ככה שליטה.
אני לא יודעת, אולי זה נורמלי.
ברור לי שעם ילדים יש מריבות ויש צעקות.
אבל כשאני שומעת אותה בוכה אני נלחצת וכל מחשבה חיובית שהיתה לי בנוגע לילד משלי מתפוגגת בין יבבה ליבבה.
אני נזכרת בעצמי, באמא שלי.היא היתה מאבדת שליטה לעתים קרובות.
צועקת ואז משום מקום היתה מגיעה סטירה.
אבא שלי היה אומר לנו להתחשב בה, שקשה לה ויש עליה המון לחצים.
הייתי תולעת ספרים, קראתי כל דבר שיכולתי להניח עליו את ידיי, כולל כתבות במגזין "לאישה" שדודה שלי היה מנויה עליו. מהכתבות האלה למדתי על דיכאון שלאחר לידה והחלטתי שאמא שלי סובלת מזה.
אז נכון שעברו כמה שנים טובות מאז הלידות שלי ושל אחיותיי הקטנות אבל הייתי חייבת למצוא סיבה וזה מה שהיה לי.
הבטחתי לעצמי שאני אהיה אחרת ושלפני שאני אכנס להריון אני אעבור טיפול פסיכולוגי על מנת למנוע מהילדים שלי לעבור את החוויה הזו.
אז הנה אני, אחרי כמעט 4 שנים של טיפול פסיכולוגי ואני עדיין מפחדת להיות כמוה.
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה