השבוע נזכרתי בה.
עברו לפחות שש שנים מאז שראיתי אותה (קרוב לוודאי שיותר אבל הזיכרון שלי לגבי זמנים ותאריכים הוא לא משהו) ושנתיים מהפעם האחרונה שחשבתי עליה והשבוע היא פתאום קפצה לי לראש, סתם ככה באמצע נסיעה לעבודה במונית שירות קצת מסריחה ורועשת מדי.
היא עבדה בעסק של דודים שלי, לא בתפקיד שצריך בשבילו השכלה מיוחדת או אינטיליגנציה יתרה, חוץ אולי משכל ישר (אני יודעת, יש אנשים שעבורם גם זו דרישה גבוהה מדי).
עבדתי אצלם בחופש לפני ואחרי השירות הצבאי וככה הכרנו.
היא היתה באה לעבודה עם חצאיות מיני וגופיות שחשפו רגליים שמנמנות ומחשוף לא אטרקטיבי, מאופרת בכבדות, מדברת בצעקות ומשתלטת על הכל.
בשבילי היא היתה סיוט.
אבל, מאחר שהיינו צמודות אחת לשניה, לא היתה ברירה אלא לדבר ולהסתדר.
כשהתגברתי על הדעות הקדומות שלי, גיליתי בחורה נבונה וטובת לב, חרוצה ומהירה שאמנם עשתה רעש של שלושה אנשים אבל גם עבודה של שישה.
אחד הדברים שהיא דיברה עליהם ללא הפסקה היה שהיא רוצה ילדים וכמה שיותר.
הייתי אז בת 18, נרגשת לקראת השירות הצבאי.
היא בסה"כ שנתיים מעלי ולמרות שהיינו קרובות בגיל, היינו רחוקות מרחק שנות אור אחת מהשניה במנטליות ובחלומות שלנו בחיים.
כשחזרתי לשם אחרי הצבא לא היה קשה לשים לב לכמה שינויים שאירעו במהלך התקופה שלא הייתי שם.
נעלמו לבלי שוב הגופיות החושפניות וחצאיות המיני ואת מקומן תפסו חצאיות וחולצות ארוכות וספר תהילים ביד.
במקביל לתהליך החזרה בתשובה, היא גם התחילה ללמוד חינוך בסמינר.
זה היה הישג אדיר עבור מישהי שמעולם לא האמינה ביכולות שלה, שחשבה שאין לה שכל ושאין סיכוי שהיא אי פעם תצליח להושיב את עצמה וללמוד.
אבל היא כן הצליחה.
הדברים היחידים שלא השתנו היו הטמפרמנט העצבני והחלום לבית מלא בילדים.
החלומות שלי היו שונים לגמרי - הייתי עסוקה בעיקר בלימודים הקרבים שיאפשרו לי עצמאות ובחבר הראשון שלי.
ואז היא הכירה אותו.
חוזר בתשובה כמוה, אבל כאן נגמר הדמיון ביניהם.
לא עובד, לא לומד, חי בדירה שירש מסבתא שלו ויוצא לדוג פעם-פעמיים בשבוע.
הרומן התפתח לאיטו.
היא רצתה אותו, אבל הוא הסתיר ממנה סוד.
אחרי חודשים ארוכים הוא סוף סוף גילה לה מה הוא מסתיר.
היא לא סיפרה לי מה, רק שהיא מאושרת שהוא סוף סוף בטח בה ועכשיו הם יכולים להתחתן.
דרך אגב, הוא אמר שמאחר והם נישאים, אין סיבה שהיא תמשיך ללמוד.
מה הקשר? אני לא מצאתי אותו, אבל היא כן וכמובן שהיא הפסיקה.
שגרת הנישואין התחילה.
בכל יום חמישי היו מתחילים הבישולים והניקיונות לשבת, עד 12 בלילה ואף יותר, ביום שישי - עבודה בבוקר וכשהיא היתה חוזרת - ממשיכה לעבוד עד כניסת שבת.
היא סיפרה לי שהוא הראה לה פעם-פעמיים איך לנקות את הדגים שהוא מביא - להוציא את ההמעיים ולהוריד קשקשים, רק מהתיאורים כמעט הקאתי.
גם היא נגעלה לא פחות אבל הוא לא ויתר לה. זה הרי התפקיד שלה.
לא הבנתי איך היא מסכימה ולמה היא לא מתעקשת שהוא יעשה את העבודה שהיא כל כך שונאת, הרי גם ככה לא חסר לה מה לעשות, אבל היה לה ברור שאין טעם להתנגד. אז היא ויתרה.
עזבתי את העבודה והלכתי ללמוד.
מדי פעם באתי לבקר וככל שעבר הזמן היה ברור לכולנו מה היה הסוד ועל מה היה הויתור האמיתי.
הוא לא היה יכול להוליד ילדים.
כשנזכרתי בה השבוע חשבתי על חלומות.
היו לי כל כך הרבה מהם ורובם התגשמו, בדרך זו או אחרת.
חלמתי להתגייס ליחידה מסויימת בצבא וזה מה שקיבלתי.
חלמתי להתקבל ללימודים באוניברסיטה ספציפית לתואר מסויים - וקיבלתי.
חלמתי על עצמאות כלכלית - וקיבלתי
חלמתי על אהבה וגם זה, בדרך נס ואחרי הרבה עיקופים וסיבובים, הסתדר.
עכשיו אני שמחה במה שיש לי, טוב לי ואני מאושרת - אבל זה לא אומר שהפסקתי לחלום. יש עוד הרבה דברים שאני רוצה להגשים.
אבל היא - באמת שהיא לא רצתה הרבה והדבר האחד שהיא רצתה יותר מכל - דווקא זה נמנע ממנה.
שנים לא חשבתי עליה ודווקא השבוע היא צצה לה פתאום.
אולי זו הדרך של תת המודע להזכיר לי כמה טוב לי וכמה חשוב לחלום ולא לוותר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה