חשבתי היום על עצמי, ועל כמה שאני שאוהבת תמיד להיות בשליטה לגבי כל פרט בחיים שלי. אפילו הבלוג הזה הוא סוג של שליטה - במקום לדבר עם החברים והמשפחה שלי ולהיפתח בפניהם - אני מעדיפה לכתוב הכל במחשב לקהילת אנשים וירטואלים.
הרי אם אני אספר לאנשים שמכירים אותי את כל הדברים האלה, הם יגיבו בדרכים שונות ולא תהיה לי שליטה על התגובה שלהם. אני לא אוכל להתעלם או למחוק אותם.
בבלוג אני יכולה לברור מילים, להחליט מה אני רוצה להגיד ובאיזה סדר - ואם זה לא מוצא חן בעיני אני יכולה לשנות ולסדר את הכל מחדש, ואף אחד לא יידע.
דבר מוזר השליטה.
ככל שחושבים שיש יותר ממנה ככה מגלים עד כמה באמת היא לא קיימת ומנסים להשיג יותר.
חברה שלי תמיד אומרת לי שאני עושה עצי החלטה.
לפני כל מהלך שאני עושה - חשוב או זניח, אני מנסה לראות כמה צעדים קדימה ולבחון את כל ההשלכות של אותו מעשה לטוב או לרע ואת כל האופציות שיהיו לי כתוצאה.
הבעיה היא, שברוב המקרים אני לא יכולה לדעת מה יהיו ההשלכות כי הן תלויות גם באנשים אחרים, ומה לעשות שהם לא תמיד מתנהגים כפי שמצופה מהם?!
בכל פעם שאני חושבת שאני יודעת מה הולך להיות ושהחיים שלי מעתה יהיו פחות או יותר מסודרים - משהו הגיע והפך את הכל על פיו.
כשהתחתנתי - חשבתי שמעכשיו החיים שלי יהיו די צפויים מראש. נקנה בית, נעשה שני ילדים ונחיה חיים שלווים ורגועים.
ואז - כל העולם שלי השתנה כי הכרתי אותו והתאהבתי בעוצמה שחשבתי שלעולם לא ארגיש. אבל למרות הכל, פחדתי מהתוצאות, ובמשך תקופה מאוד ארוכה ניסיתי להחליט מה לעשות. רציתי להיות בטוחה שאני מקבלת את ההחלטה הנכונה, שאני רואה את כל מה שיכול לקרות בעתיד ושאני מודעת לתוצאות הצפויות. ראיתי איך כל השליטה על העתיד שלי מתפוררת ונעלמת לי. הייתי נואשת למצוא אותה שנית, ובסופו של דבר הגעתי להחלטה שהייתי שלמה איתה.
והיה לי אותו.
הוא אמר לי שהוא אוהב אותי ושהוא רואה אותנו ביחד בעתיד משותף, והאמנתי לו. ושוב הרגשתי שאני יכולה "לראות את העתיד" במובן מסויים.
כבר התחלתי לתכנן מה נעשה ואיפה אני אגור, ואיך נסתדר ביחד.
ואז, שוב. החיים הוכיחו לי שאי אפשר לתכנן כלום. הוא הכיר מישהי אחרת וכל מה שחשבתי שיהיה נעלם.
קשה לי לוותר על השליטה הזו.
לפעמים אני חושבת מה יהיה אם אני פשוט אפסיק לתכנן ואתחיל לחיות את הרגע מבלי לחשוב יותר מדי על העתיד, והאופציה הזו מפחידה אותי.
ולפעמים אני חושבת, שאולי אם לא הייתי כזו הססנית ואם לא הייתי כזו אובססיבית לדעת מראש מה יהיו התוצאות של כל מעשה ואמירה שלי - הייתי עכשיו איתו. כי אולי נמאס לו לחכות. ואולי האופי המחורבן הזה שהופך אותי לכ"כ טובה בלימודים ובעבודה שלי הוא זה שהורס לי את החיים ומשאיר אותי תמיד מאחור, לבד.
אולי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה