תעלומות החיים
איך זה שעכשיו אני גרה במרחק של 20 דק` מהעבודה (כולל 10 דק` הליכה מהבית שלי לתחנת האוטובוס) אבל לא מצליחה להגיע לעבודה לפני 10 בבוקר בעוד שבדירה הקודמת היתה לי נסיעה של שעה לכל כיוון ובכל זאת הייתי מצליחה להגיע ב 8 ?
אולי הייתי צריכה לעבור לגור באילת ואז הייתי מגיעה ב 7 בבוקר?!
פרק נוסף בסאגה הבלתי נגמרת של השוקולד בבית וסיפור קצר אך מדהים על משהו ירוק
סוף סוף נגמר כל השוקולד בבית, חוץ משוקולד לעוגות שכנראה פג תוקפו.. אני מפחדת לבדוק אם זה המצב כי יש סיכוי סביר שאם אני אגלה שהוא בסדר אני אתפתה לאכול אותו למרות סלידתי הטבעית משוקולד מריר. כשיש מחסור מסתפקים בהכל, דבר שגיליתי בטיול שנתי שבו מתוך רעב אכלתי צלחת שלמה של מרק אפונה (גם ירוק גם רך וגם מעוך.. אני עדיין בשוק מעצמי שאכלתי את הדבר הזה).
פינה חדשה בבלוג - קינאה.
כן, גם לי זה קורה לפעמים, המפלצת בעלת העיניים הירוקות קיימת גם בתוכי וקורה שאני מפתחת קינאה עזה והרסנית באנשים אחרים.
במקום לאכול את עצמי מבפנים החלטתי להוציא את כל צרות העין והגועל נפש החוצה, אולי המהלך הזה יעזור בטיהור הנפש הקנאית שלי.
הקינאה שלי בנהגי מוניות שירות
1. הידית של הדלת -
פעם קינאתי בנהגי האוטובוס על הפתיחה האוטומטית של הדלתות שלהם, אבל מהיום שגיליתי שמדובר בכפתור מסכן ולא במתקן מסובך הקסם פג.
לעומתם, לנהגי מוניות השירות יש ידית ארוכה שמגיעה מכיסא הנהג אל הדלת ופותחת אותה בתנופת יד קלה.
ידית כזו היא מאוד שימושית למקרה שיושבים בבית ויש משהו מעניין בטלויזיה שלא רוצים להפסיד ובדיוק מישהו מצלצל בדלת.
מה עושים?
במקום לקום ולפספס את הנשיקה ההיסטורית של נינט עם ליאור אשכנזי, או אנחלינה עם בח"ל אלחנדרו, או לא לקום ואז לסבול וצלצולים עצבניים חוזרים ונשנים (קרה לי כמה פעמים ותאמינו לי שלא קל להסביר לבנאדם שחיכה 10 דק` בחוץ למה הנשיקה של קקטוס ובקטוס חשובה יותר מלפתוח לו את הדלת..) מושיטים יד לידית הפלא המנוצנצת (אם היתה לי כזו ידית הייתי מקשטת אותה בבדים ורודים עם נצנצים) ותוך שניה פותחים את הדלת.
ככה חוסכים זמן ועצבים מיותרים.
הלוואי והיתה לי כזו ידית!
2. המתקן של המטבעות -
את זה גם יש לנהגי האוטובוסים (גם אני לא הייתי מוותרת על מתקן גאוני כזה בלי מאבק) אז אפשר לומר שזו קינאה כפולה.
תודו שכשאתם רואים את המתקן הזה מתחשק לכם גם כן כזה דבר ובאותו רגע שבו הנהג נותן לכם עודף בא לכם להושיט יד וללחוץ כמו משוגעים על הלחצנים האלה ולהוציא מהם מלאנת`לפים של אגורות ושקלים
קלאק קלאק קלאק קלאק קלאק
אחח.. אם היה לי כזה הייתי רצה (טוב, לא רצה - הולכת. טוב, לא הולכת, לוקחת מונית) לסניף הדואר הקרוב ביותר לביתי, ממירה את כל הכסף שלי למטבעות, מארגנת אותם בבית לערימות מסודרות, מכניסה למתקן ואז ומסתובבת בחוץ כל היום ומציעה לאנשים עודף.
קלאק קלאק קלאק קלאק קלאק
בינתיים אני נאלצת לשבת במונית ולהתבונן בעיניים כלות אחרי מושאי קינאתי ביודעי שלעולם לא אוכל להשיגם :-(
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה