אתמול בערב התעלפתי.
היו לי כמה ימים לא קלים, עם טלטלות רגשיות, אני בתגובה התעלמתי מהעובדה שהגוף שלי צריך אוכל ומים. אתמול לא שתיתי וגם מה שאכלתי לא בדיוק נחשב אוכל (אני לא אגיד מה, כי באמת.. פאדיחות), הלכתי למקלחת והתעלפתי.
התעוררתי אחרי פרק זמן לא ידוע (מבדיקת זמנים שערכתי בין חצי שעה לשעה), עם כאב ראש רצחני, בליטה בראש בגודל של אגוז קוקוס וחוסר יכולת לזוז מילימטר.
כל מה שהדאיג אותי באותו רגע היה שאני לבד בבית, ואם אני קמה ונופלת שוב המצב לא יהיה טוב. למזלי הייתי במקלחת שצמודה לחדר השינה. זחלתי לכיוון המיטה והתקשרתי לאמא. תוך שתיים וחצי דקות היא היתה אצלי בבית עם אחותי, בדרך היא דיברה איתי כל הזמן, שלא אאבד שוב את ההכרה, למרות שכל מה שרציתי לעשות היה לעצום את העיניים.
כבר בכניסה למיון, אמא שלי התחילה עם הפאדיחות.
אנחנו מגיעות עם הרכב, והיא צועקת למישהו שיביא לי כיסא גלגלים, למרות שחזרתי שוב ושוב שאין צורך, היא כמובן התעקשה. התיישבתי שם והרגשתי כמו מפגרת.
זו היתה רק תחילת הערב.
נכנסים למיון.
אחרי סקירה מהירה של החדר התגלו הממצאים הבאים:
1. למרות הדעות הקדומות שהיו לי, 50% מהנוכחים במיון הם צעירים
2. שניים מתוכם בחורים חמודים
3. אחד מהחמודים במיטה מולי
אמא שלי ואחותי עשו את אותה סקירה, כמובן (בנות משפחת סומי או לא?) והתחילה ישר בניסיונות שידוך. בזמן שהאח התורן מנסה להוציא לי דם מהורידים (משימה יותר קשה ממה שחשבתם, בשלב מסויים הוא עבר למחט לילדים וגם אז לא התחשק לדם שלי לזרום לכיוון המבחנה..) שמעתי אותה מדברת עם החמוד.
מתוך ערפל הכאב שאפף אותי הצלחתי לשמוע כמה משפטים נבחרים, ומכיוון שאני מכירה את אמא שלי, לא היה קשה להבין את המשמעות מאחורי המילים:
אמא: "הבת שלי לא יודעת לטפל בעצמה, כל היום לא שתתה ולא אכלה.."
תרגום: "היא צריכה מישהו שיטפל בה, אולי אתה?..."
אמא: "היא עובדת מאוד קשה, חוזרת כל יום ב 9 הביתה"
תרגום: "היא לא נשואה ואין לה ילדים"
אמא: "היא עכשיו בחופש וכל היום היתה בבית"
תרגום:"יש לה עכשיו המון זמן פנוי, אולי תעשה לה טובה ותוציא אותה לבלות"
מתישהו האחות החליטה לגאול את הבחור מניסיונות השידוך הנואלים של אמא שלי והעבירה אותו חדר (אל תדאגו, בסוף גם אני הגעתי לחדר הזה..).
אלי הגיע הרופא (גם חמוד ביותר, לא מבינה מה קורה בבית החולים הזה..) ושאל אותי מיליון שאלות למרות שהאח לפניו כבר לקח היסטוריה. אחרי כמה זמן הבנתי שזה הנוהל - כל אחד שמגיע שואל מיד מה קרה, כי למה לטרוח לקרוא בגיליון אם אפשר להטריד אותי ולגרום לי לספר את הסיפור בפעם המיליון?!!!
החלק הכי כיפי בכל החוויה היה הדרך לסי טי - הסיעו אותי לשם במיטה, וברגע שהפסקתי להילחץ מהאפשרות שהסניטר ייתקע עם המיטה בקיר, התחלתי ליהנות מהנסיעה. הגעתי למסקנה שאם הייתי עובדת בבית החולים, לא הייתי מוותרת על סיבוב במיטה לפחות פעם ביום (תירגעו, התכוונתי לנסיעה במסדרונות בית החולים..).
בסופו של דבר הכל היה בסדר ושחררו אותי הביתה, לא לפני שהחמוד מהמיטה ממול נתן לי את מספר הטלפון שלו (מה חשבתם, שהוא יוותר עלי? חה!).
היום בבוקר התקשרו וביקשו שאבוא שוב כי יש חשש לדימום עכבישי (אלוהים יודע מה זה אומר ורוב הסיכויים ששיבשתי לגמרי את המונח). הסיכום הסופי היה שאני בסדר למרות מה שנראה בסי טי אבל אני צריכה שבוע מנוחה.
כלומר, גם בשבוע הבא יש לי חופש, שאותו אני מתכננת לנצל בדרכים הרבה יותר פרודוקטיביות והרבה פחות כואבות (טוב, אולי יהיה שם קצת כאב אבל הוא יהיה מהסוג הכיפי..).
ובנימה אופטימית זו (אני חייבת להגדיל את התגית של ה"אופטימיות")
לילה טוב :-)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה