מעולם לא הייתי טובה בהתעמלות בבית הספר. הציון הקבוע שלי היה 70 (שזה הציון שנותנים כשרוצים לומר למישהי "את אמנם מגיעה לכל השיעורים ומשתתפת, אבל את פדלאה שאיכשהו מצליחה לנקוע אצבע בכל פעם שאת נוגעת בכדור ולכן ניתן לך ציון שמראה שהגעת ולא עשית יותר מזה") חוץ מפעם אחת שקיבלתי 80, כנראה כי המורה התבלבלה ביני לבין תלמידה אחרת (זה היה בדיוק כשעברתי בית ספר) וכל המשפחה שלי שמעה על הפלא.
בקיצור, או במקרה שלי בהרחבה מרובה (על מי אני מנסה לעבוד פה?!), בתור אחת שלא הצליחה לסיים ריצת 300 מטר בלי לחטוף התקפת קוצר נשימה מלווה בכאבים עזים בכל הגוף, גדלתי להיות ברחנית מצויינת שיכולה בקלות לזכות במדליית זהב או לפחות כסף באולימפיאדה.
יש כמה דרכים לברוח, ובתור האלופה, אני מכירה את כולן, או לפחות את רובן (תמיד ממציאים שיטות חדשות, עסק הבריחות הוא עסק דינמי שמשתנה ומתפתח עם הזמן).
שיטה אחת - ממציאים סיבה לריב.
לא משנה אם זו סיבה שטותית או רצינית, העיקר שיהיה משהו. כתוצאה מהמריבה, אפשר לעשות חושבים ולהגיע למסקנה ש"אנחנו פשוט לא מתאימים". לפעמים מוצאים משהו שהשני עשה ולפעמים לוקחים משפט תמים ומוציאים אותו מהקשרו ותוך כדי כך גורמים למריבה שתביא לפרידה. קשה לי עם השיטה הזו משום שאני שונאת לריב, אני לא אוהבת שכועסים עלי ולרוב אני מנסה למצוא פשרה שתסיים את הריב בזמן הכי קצר שניתן וזה לא עוזר למטרה הסופית כל כך.
דרך נוספת היא לעשות כמו הודיני ולהיעלם.
בשלב מסויים פשוט נעלמים מהקשר (והכוונה היא לא להיעלמות פיזית).
זוהי בריחה פאסיבית מכיוון שרק מפסיקים לדבר ולתקשר ויוצרים שעמום טוטאלי. אחר כך אפשר לטעון ש"נגמרו לנו נושאי השיחה" או "שהתפתחנו לכיוונים שונים".
זה בולשיט כמובן.
אם היה כל כך חשוב להישאר בקשר, היינו מתאמצים קצת יותר לשתף את השני ברגשות שלנו ולהתעניין יותר במה שעבר על בן הזוג במהלך היום.
זו אחת השיטות "האהובות" עלי, אני משתמשת בה הרבה אפילו בלי לשים לב. לרוב אני לא יודעת אם באמת נגמרו נושאי השיחה או שמא אני העלמתי אותם.
יש אופציה אחרת שאני עצמי לא משתמשת בה (כי לדעתי יש דרכים יותר טובות מזו לעזוב) - לפגוע.
יש כאלה שחושבים שאם הם יאמרו מילים מספיק רעות, אכזריות ופוגעות לצד השני, גם אם הם עצמם לא מאמינים בנכונותם, הוא ייעלב כל כך שהוא יעזוב בעצמו. ב - 99.9% מהמקרים זה עובד אלא אם כן בן הזוג הוא באמת אטום כמו בלוק או שהוא סתם מסרב להבין רמזים, גם אם הם עבים ובולטים כמו זה.
בדרך הזו ניתן לסיים את הקשר בצורה הכי חותכת וסופית.
קשה לחזור אחורה ולתקן פגיעה בלב, לא משנה עד כמה אתה מוכשר בדיבורים.
וישנה השיטה הפשוטה ביותר - לומר שלום וללכת.
במקרה זה משתמשים בכל הקלישאות "זה לא אתה זו אני", "אני לא בנויה עכשיו לקשר רציני".
לרוב הקלישאות האלה נכונות.
זה באמת לא אתה.
זו אני.
כמובן שקיימת גם בריחה אחת גדולה ורצינית מכולן - הבריחה מעצמך.
מישהו שהוא לא מודע לעצמו ולצרכים שלו יכול לעשות את כל אלה מתוך חוסר מודעות מוחלט לעובדה שהוא בורח.
יש הרבה שיטות לברוח מעצמך - יש אנשים שמשתמשים בסקס ללא אבחנה, אלכוהול, כניסה למערכות יחסים לא מתאימות והרסניות אחת אחרי השניה ללא הפסקה ועוד
החוכמה היא לדעת מתי להפסיק עם השטויות ולהתחיל להקשיב לעצמך.
אני ברחנית גדולה.
הסיבה היא לרוב פחד להתקרב למישהו מספיק ולתת לו אופציה לפגוע בי.
לפעמים מתוך כעס רגעי, שעמום או סתם סקרנות ילדותית אני עושה הרבה שטויות. גם זו דרך לברוח.
בגלל שאני יודעת שאני כזו אני מנסה לרסן את עצמי.
לפעמים זה מצליח ולפעמים לא.
כשהכרתי את א` - היו לנו יומיים מדהימים ביחד. היינו דבוקים אחד לשנייה כל היום, לא הצלחנו להפסיק לגעת והכי טוב - לא היינו צריכים לדבר, יכולנו לשבת שעות ולשתוק (לרוב זה לא נמשך שעות כי בשלב מסויים היינו עוברים לחדר השינה, אבל אתם מבינים למה הכוונה).
בסוף היומיים האלה עמדתי מולו, ותוך כדי שאני מביטה בעיניים הכי יפות שראיתי בחיי אמרתי לו שאני לא רוצה לדבר איתו יותר.
פחדתי מהמשמעות של הקשר הזה עבורי, לא ידעתי מה יהיה והרגשתי שהחיים שלי הולכים להשתנות.
הוא שכנע אותי להישאר.
אני שמחה שנשארתי אז, אבל אני לא בטוחה שהייתי צריכה להישאר כל כך הרבה זמן.
ברגע שידעתי שהוא לא מרגיש כמוני בדיוק, הייתי צריכה ללכת אולם למרות זאת, נשארתי.
לראשונה בחיי החלטתי לא לברוח.
כדברי ג`וליה רוברטס: Big mistake!! Huge
בגלל שאני מודעת לשיטות הברחנות שלי, קורה לפעמים שאני נשארת בכוח במקומות שאני כבר לא אמורה להיות בהם.
כשהייתי איתו התייחסתי למעשים ולא למילים.
המעשים הביעו אהבה ואכפתיות. המילים פחות.
בסוף התברר שצדקתי בפירוש המעשים, אך היה מאוחר מדי.
היתה שם אהבה, אבל היא לא הספיקה.
לפעמים כשמוותרים והולכים זו לאו דווקא בריחה, אלא פשוט היגיון בריא.
לסיום, לרוב אני לא עושה את זה כי אני מאמינה שאני מסוגלת להביע את עצמי מספיק טוב על מנת שיבינו את כוונתי. אולם, הפעם זה שיר שדיבר אלי ורציתי לרשום את המילים.
מותר לפעמים, לא?
קליפה / איה כורם
היה לי קשה מדי בין האנשים
אז התחלתי ללכת הגעתי לפרדס
והדמעות שלי נפלו על העלים היבשים
תהית איפה אני
ולא באת לחפש
אחרי ששוב נתתי יותר מדי
אני ארגיש את הקליפה הזאת צומחת מעלי
ואיך אני אדקור את כל מי שיתקרב
הלוא כבר נשבר לי פעם הלב
רצית לברוח מכל מה שמוכר
בין החולצות הישנות שלך הבחנת בי
ואם קמט החיוך שלי נראה אותו דבר
הרי תוכל למצוא רחוק מה שמצאת כאן איתי
אחרי ששוב נתתי יותר מדי
אני ארגיש את הקליפה הזו צומחת מעלי..
ועל כל זה אני אשלם עוד ביוקר
על האגו שלי על האכזבה
אני אזיז ת`שמיכות כי מחר בבוקר
אני שוב מתעוררת עם עוד שכבה
עדיין קשה לי בין האנשים
לפעמים אני נזכרת כמה זה כואב
איך הדמעות שלי נפלו על העלים היבשים
ואיך קשה לשנוא את מי שאתה אוהב
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה