בכל פעם שאני כותבת רשומה אני דואגת שמא אני חוזרת על עצמי.
לפני פרסום רשומה אני עוברת על כל הפוסטים הקודמים שלי ומנסה למצוא משהו דומה שאולי כתבתי בעבר. ברגע שאני רואה כאלה דברים, אני מיד מוחקת.
אני לא רוצה להיות צפויה או משעממת.
מצד שני, אם אני כותבת על הרגשות שלי ומה שקורה לי בחיים - הרי ברור שמתישהו יהיו רגשות ומחשבות שיחזרו על עצמם, לא?
לא יכול להיות שבכל יום קורה לי משהו חדש ושכל החיים שלי ממשיכים קדימה בקו ישר בלי כמה סיבובים במקום ומספר צעדים אחורה.. זהו טבעם של החיים.
מתי יגיע הזמן שבו אני ארגיש שכתבתי את כל שהיה לי לכתוב? שהוצאתי וחשפתי את עצמי עד הסוף? שאתם מכירים אותי לחלוטין ושאין דבר נוסף שאוכל לחדש לכם?
יש בשיווק את "תיאוריית מחזור החיים" של מוצר, שלדעתי ניתן להשליך ממנה גם על בלוגים.
על פי התיאוריה הזו, למוצר יש מספר שלבי חיים, כאשר בכל שלב דרך הטיפול במוצר היא שונה:
שלב 1 - שלב ההצגה/החדירה (לא קשור לסקס): מדובר במוצר חדש (כמו הפלאפונים בזמנו). בשלב הזה, מטרתו של המפרסם/המשווק היא להציג את המוצר לצרכנים ולהסביר להם את היתרונות במוצר.
בבלוגים - זהו השלב בו הבלוגיסט מציג את עצמו בפני הקוראים, הוא מספר על עצמו, מצבו בחיים וקובע פחות או יותר את אופי הבלוג - האם זה יהיה בלוג אישי או אינפורמטיבי, מצחיק או דיכאוני..
שלב 2 - שלב הצמיחה: המוצר מתחיל לתפוס תאוצה, יותר צרכנים רוכשים אותו והוא הופך להיות ידוע בשוק. במצב הזה, יתחילו גם לצוץ כל מיני מתחרים שיאיימו על הרווחיות של המוצר.
בבלוגים - זהו השלב שבו לבלוג מתווספים קוראים, חלקם שמו אותך במועדפים, הבלוג מתחיל להיות מוכר ואתה מפרסם כל יום רשומה (לפעמים אפילו שתיים או שלוש) ונדמה כאילו אין סוף לדברים שאתה מסוגל להוציא מעצמך.
שלב 3 - שלב הבגרות: צמיחת המוצר נמוכה, יש לו קהל לקוחות נאמן וגדול וצריך להשקיע משאבים רבים על מנת להישאר במקום.
אם נשליך את המצב על בלוג - זהו השלב שבו לבלוג כבר יש את קהל הקוראים הקבוע שלו שעשו מנוי, אנשים שקוראים ומגיבים באופן קבוע. אתה כבר כותב פחות, אבל עדיין בקצב סביר שישמור על העניין ועל כמות הקוראים. כבר עברת את השלבים הראשונים של ההצגה, כל מי שקורא אותך מכיר בדיוק את סגנון הכתיבה ויודע למה לצפות כשהוא נכנס לבלוג.
שלב 4 - שלב הדעיכה: צמיחת המוצר היא שלילית, מס` הלקוחות קטן בהדרגה וברוב המקרים (אבל לא תמיד) האסטרטגיה היא לנסות "לחלוב" כמה שיותר את המוצר לפני שמורידים אותו מהמדפים.
בבלוגים - אפשר לומר שזהו השלב שבו לבלוגר כבר נמאס מהבלוג שלו, הוא מעדכן לעתים רחוקות ביותר, בקושי קוראים אותו גם כשהוא מפרסם משהו, ובאופן כללי הבלוג בשלבי גסיסה לקראת מוות בטוח. מדי פעם מוציאים איזשהי רשומה "שערורייתית" המיועדת למשוך קוראים אבל זה כמו לעשות כוסות רוח למת.
מה ניתן לעשות כדי לא להגיע לשלב הדעיכה?
בדר"כ מחדשים את המוצר (לדוגמא, שוקולד פרה שעשו למותג "מתיחת פנים" בצורת אריזה חדשה + פרסום מאסיבי + טעמים חדשים), מנסים להגיע לקהל שונה ולהגדיל את נתח השוק.
מה ניתן לעשות בבלוג?
היות והבלוג משקף את הבעלים שלו - אני לא בטוחה שניתן לעשות הרבה, הבלוגר הרי לא יכול לשנות את סגנון הכתיבה שלו. הוא יכול לנסות לכתוב בסגנון שונה - אבל רוב הסיכויים שזה לא יצליח - לכל אחד יש את הדרך הייחודית שלו להתבטא וזה לא דבר שניתן לשנותו בקלות.
מה שכן, הבלוגר יכול להתקדם ולכתוב על נושאים שונים ממה שהוא היה רגיל - להרחיב את תחום ההתעניינות שלו.
לדוגמא, אם הבלוג היה בהתחלה בלוג אינפורמטיבי ברובו, עם סיפורים וכתבות על נושאים יומיומיים - הבלוגר יכול "לעבור שלב" ולהתחיל לכתוב רשומות יותר אישיות ולעבור לדבר על עצמו. ולהיפך - אם הבלוג היה מאוד אישי וכלל חוויות כואבות וניתוחי אישיות מסובכים (נשמע מוכר?), אפשר להתחיל לכתוב על נושאים יותר כלליים וקלילים.
השאלה - האם בכך שמשנים את אופי הבלוג אנו בעצם עוקפים את המטרה שלשמה הבלוג נפתח?
לדעתי לא, מכיוון שהבלוג הוא הבמה שלנו להביע את דעתנו ולכתוב על כל דבר שעולה לנו בראש. מדוע שנהיה מוגבלים בנושאים רק משום שתחילתו של הבלוג היתה במקום שונה לגמרי?
אנחנו משתנים לאורך הזמן, מתבגרים, צוברים חוויות וניסיון, תחומי ההתענינות שלנו גם עוברים מהפך עם השנים - הגיוני שהבלוג שלנו יעבור את התהליך ביחד איתנו.
העניין הוא, שיכולה להיווצר בעיה עם הקוראים הקבועים.
הם הרי רגילים לרשומות מסוג אחד, ופתאום החוקים משתנים ואופיו של הבלוג מקבל תפנית חדה שהם לא ציפו לה. במקרה כזה ניתן לצפות לעזיבה, אבל יכול להיות שחלקם ייהנו מהשינוי. כמו כן, הצפי הוא שיתווספו קוראים חדשים שיכירו את הבלוג רק במתכונתו החדשה.
במצב הזה - האם יש צורך במחיקת הרשומות הישנות, שנוגדות את אופיו החדש של הבלוג?
זה כבר אינדיבידואלי לכל בלוגר.
אני כבר אמרתי בעבר שאני לא מוחקת רשומות (חוץ מאחת שמחקתי כמה שעות אחרי שפרסמתי כי היא עצבנה אותי), אבל אני מאמינה שגם אם הרשומות הישנות לא משקפות את מי שאנחנו עכשיו, עדיין הן חלק מאיתנו - ממי שהפכנו להיות. עברו של האדם הוא חלק גדול ממנו - ניסיוננו בחיים הפך אותנו למה שאנו כעת ואין טעם להתכחש לזה.
באמת שאין לי מושג למה כתבתי את כל המגילה הזו. מי שהצליח/ה להגיע עד לכאן - כל הכבוד!! מי שלא - אני מבינה אותך, לא יודעת אם גם אני הייתי מחזיקה מעמד בכל בלבולי המוח האלה :-)
אני לא מתכננת לשנות בינתיים, אני חושבת שעוד יש לי לאן לגדול ולהתפתח מבחינה אישית, והחשיפה בבלוג הזה נועדה לעזור לי להגיע לשם, אבל אל תתפלאו אם יום אחד תבואו ותגלו ששיניתי את הרקע לסגול עם כוכבים ירוקים, רק כי אני יכולה!! (טוב, אני לא באמת יכולה כי תפוז עוד לא הספיקו להמציא סקין מדהים כזה, אבל אם הייתי יכולה זה מה שהייתי עושה, ככה במפתיע, בלי להזהיר אתכם קודם!).
:)
* היה פה משפט, אך לאור תגובה שהאירה את עיני לבעייתיות שלו, הורדתי אותו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה