אני חושבת שאנחנו כבר מכירים מספיק טוב כדי שאוכל לשתף אתכם באחת התכונות הפחות אטרקטיביות שלי (כי עד עכשיו הצגתי את עצמי בתור בחורה מושלמת ללא מגרעה אחת)
הנטייה שלי להתמכרות.
בבית הספר הייתי מכורה למנטוס, לא אלה בטעם מנטה, אלא הצבעונים בטעם פירות.
אחר כך הגיע תור הקורנפלקס "קינמונים"
כמובן ששוקולד תמיד היה ברקע
באוניברסיטה הייתי מכורה לבחור שיצאתי איתו (וגם לכמה שבאו אחריו)
כמו כן, יש ספרים, תיקים, נעליים, בגדים, משחקי מחשב (לדוג` סימס - הרי שקוף שאני אהנה לשלוט בחיים של דמויות אחרות. כמובן שהסימיות שלי תמיד היו נשים קרייריסטיות, שאוהבות לפלרטט עם כל הסימים בסביבה, בנים ובנות אני לא מפלה בין דמויות וירטואליות, ונהנות לחרחר ריבים בין המאהבים הקנאים), עבודה.. יו ניים איט!
תקופה שזכורה לי במיוחד זו התקופה שבה כמעט התמכרתי למילוי טוטו.
האקס שלי שכנע אותי למלא טופס
"יהיה כיף"
עלק כיף.
עבודה קשה וסיזיפית.
קודם כל, מכיוון שאני לא רואה כדורגל, הייתי צריכה להתחיל לקרוא את עיתוני הספורט כדי להבין מה הולך (רק את עיתוני סוף השבוע מן הסתם וכמובן שלא התחלתי לראות משחקים, יש גבול למידת ההשקעה).
בגלל שניתוחי המשחקים לא עניינו אותי, הייתי קוראת את העיתון כאילו זה טור רכילותי:
שחקן אחד אמר על השני שהוא לא יודע לשחק ושיש לו רגלי תרנגולת, אז המאמן העיף אותו מהמשחק, אבל זו בעיה כי הוא אחד השחקנים הטובים ביותר ולכן עכשיו המאמן בדילמה מה לעשות? האם להשאיר את השחקן הבעייתי או להעיף אותו כפי שמגיע לו? ואיך הוא ייצא גבר (גבר) בעיני השחקנים האחרים אם הוא יוותר לשחקן המנייאק אך המוכשר?
"ג`וין אס אגיין פור דה יאנג אנד דה רסטלס"
בקיצור, מרתק (אני כזו בת רכלנית סקרנית מגעילה!).
למרות התעמקותי המופלאה בקורותיהם של שחקני הכדורגל, עדיין לא הבנתי מספיק בכדי למלא את הטופס (אני הרי לא מסוגלת לנחש ככה סתם, אני חייבת שיהיה איזשהו סוג של היגיון מאחורי הפעולות שלי, אפילו אם הוא מעוות)
לכן הייתי בודקת מהן ההמלצות של כותבי הטורים בעיתונים.
הייתי משווה בין ידיעות למעריב, לגבי משחקים שהם הסכימו עליהם הייתי מנחשת כמוהם, במשחקים האחרים הלכתי לפי זה שנראה לי יותר אמין ומבין (לא לקחתי בחשבון שאם הם באמת כאלה מבינים הם היו זוכים בטוטו בעצמם).
ברגע שמילאתי, הייתי בטוחה שזהו, אני הולכת לזכות ורק כדי לא לעשות לעצמי נאחס לא שקעתי בדימיונות ופנטזיות מה אני הולכת לעשות עם המיליונים שארוויח.
כמובן שבסוף לא זכיתי, אפילו לא בשקל.
ברור שזו אשמתי מאחר ועשיתי לעצמי נאחס בכך ששקעתי בדימיונות ופנטזיות מה אני הולכת לעשות עם המיליונים שארוויח (באמת חשבתם שלא עשיתי את זה?? תגידו, אתם מכירים אותי מהיום?! באמת! אני מאוד מאוכזבת מכם... עכשיו בתור עונש שכל אחד יעביר לי שקל, ככה יהיו לי לפחות 20 שקלים למילוי טופס חדש :))
מזל שהייתי אז מובטלת (כמו רבים מממלאי הטוטו) ולכן לא יכולתי לשקוע בהתמכרות שלי יותר מדי.
כמו כן, האקס תמיד "שכח" לשלוח את הטופס שלי (אני חושדת שהוא פשוט רצה להשקיט אותי לכמה שעות ולכן הוא הציע את הרעיון המוזר מלכתחילה. חצוף! למה להשקיט? מה, אני כזו פטפטנית נודניקית מציקה?) וזה הוריד מהכיף (אולי זו הסיבה לכך שלא זכיתי? נקודה מעניינת.. אני בכל זאת מאשימה גם את הנאחס).
למרות שאני צוחקת על נטיית ההתמכרות שלי לא מעט (ויעידו על כך מספר הפעמים שכתבתי רשומות בנושא שוקולד), יש לי איתה בעיה רצינית.
כפי שאמרתי בעבר מספר פעמים, אני חולת שליטה (או קונטרול פריק. כפי שמישהו אמר לי, באנגלית זה נשמע יותר טוב) והעניין בהתמכרות הוא, כפי שכולם יודעים, שמידת השליטה נעלמת לחלוטין.
ההתמכרות הופכת אותך לתלותי ונזקק.
כל עוד התלות היא בדברים כמו ממתקים ובגדים, המצב עוד סביל מבחינתי.
מאלו אני מסוגלת להיגמל.
עניין של החלטה ותו לא.
מה עם התמכרות לאנשים?
הרבה יותר קשה להיגמל.
מתי אהבה הופכת להתמכרות?
כשהיא מזיקה לנו.
כשאנו מוכנים לוותר על חלקים מעצמנו כדי להשיג אותה.
כאשר אנו יודעים שאם נמשיך בדרך שהתחלנו בה התוצאה תהיה הרס עצמי ובכל זאת אנחנו ממשיכים קדימה במלוא המרץ, לא מביטים ימינה או שמאלה.
לרוב כשהתמכרות מתחילה אני שמה לב.
אני מספיק מודעת לעצמי כדי לומר: "אוקיי, סומי. יש לך בעיה!" (חוץ מהעובדה שאני מדברת לעצמי, כמובן).
העניין הוא מה אני בוחרת לעשות בנקודה הזו.
האם אני ממשיכה למרות המסקנה שהגעתי אליה, או שמא אני בוחרת להתעלם ולעשות מה שמרגיש טוב באותו רגע מבלי להתחשב בתוצאות?
פעמים רבות מדי אני בוחרת להתעלם.
מתמכרת לטופי..
נ.ב
למה הכותרת של הרשומה?
על שם ההתמכרות האחרונה שלי.
פרס למנחש הישר
נ.ב 2
ההשתתפות בניחוש פסולה למי שדירדר אותי להתמכרות הזו מלכתחילה!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה