בהמשך למצב רוח הנפלא שתקף אותי ביום חמישי בערב והתמוסס מעט אתמול, החלטתי שהיום יהיה יום טוב.
פגישות עם הפסיכולוגית תמיד מותירות אותי במצב רוח מהורהר ונוטה לדכאוני.
אתמול הרשיתי לעצמי להתכנס בתוך עצמי מעט, נשארתי בבית, לא דיברתי עם אנשים ובאופן כללי הייתי לא תקשורתית עד קטטונית.
הגעתי למספר תובנות על עצמי אתמול בבוקר, על אחת מהן כתבתי ועל האחרות אני לא מצליחה לכתוב, מתקשה למצוא את המילים הנכונות. ניסיתי מספר פעמים אולם ללא הועיל.
לפיכך, החלטתי שהיום אני לוקחת פסק זמן מכל המחשבות והתהיות.
נפגשתי עם בחור מקסים ומדהים, יצאנו למסעדה, דיברנו, צחקנו, נהנינו אחד מחברתו של השני בלי מתחים ובלי לחצים מיותרים.
בעקבות ההחלטה שלי אתמול, הרגשתי הרבה יותר קלילה ופתוחה, סומי אחרת. החלטתי להיות לגמרי איתו, לנסות להוציא כל אחד אחר מהראש (זה לא שיש שם יותר מדי אנשים, בדיוק בנאדם אחד שמשום מה מסרב להתפנות..).
הצלחתי במשימה.
פחות או יותר.
בשלב מסויים הרגשתי כאילו אני משחקת משחק, כאילו אני מנסה יותר מדי להיות הבחורה הקלילה והמאושרת שהוא רוצה שאהיה, שאני רוצה להיות. בדרך חזרה הביתה כבר הרגשתי את הכבדות חוזרת ונופלת עלי, אבל עדיין נלחמתי בה.
ישבנו בבית ודיברנו עד שבשלב מסויים הרגשתי שאני לא מסוגלת יותר. אני חייבת להתרחק, אני צריכה לפחות חצי שעה לעצמי, בשקט, בלי אף אחד מסביב.
קשה לי להבין את עצמי.
כל השבוע אני לבד בבית.
יום אחד אני מבלה 7 שעות עם בחור חכם, מצחיק, חמוד.. כל מה שאני יכולה לרצות, ואני מרגישה שאני נחנקת, שאם אני לא אתרחק מיד אני לא אחזיק מעמד.
אני יודעת שהבעיה טמונה בי, ושאני צריכה להשתנות, ללמוד לתת מעצמי ומהזמן שלי.
אני שומרת אותו לעצמי, את הזמן הפנוי שלי, מתקמצנת עליו, מחלקת אותו במנות ספורות ומדודות. כל פעם קצת, שלא ייגמר, חס וחלילה. הוא יקר לי כל כך, יותר מכל תכשיט או יהלום נדיר. הוא שלי ואני לא מעוניינת לחלוק בו עם אף אחד.
my precious
עכשיו הוא בחדר השני, ישן, מחכה לי ואני יושבת פה וכותבת לעצמי, לכם.
אוספת שוב רגעים שקטים שיהיו רק שלי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה