הייתי אצל הספר שלי (טיפול תחזוקה רגיל) והוא שאל אותי כמה זמן אני כבר מסתפרת אצלו. בחישוב מהיר גילינו שבערך מאז שהתחתנתי, כ 3 וחצי שנים.
ככה זה כשסוף סוף מוצאים ספר טוב שלא גורם לשיער שלך להיראות כאילו ישב עליו חתול ששיחק עם ערכת צבעי גואש/גועש (לא בטוחה איך כותבים ואין לי כוח לחפש, מי שיודע שיתקן אותי. תודה).
פעם היתה לי נטייה להחליף צבע שיער בכל פעם שהייתי מחליפה חבר, גם היום אני עושה את זה אבל קשת הצבעים הצטצמצה לגווני החום עם אופציה לגוונים. נהייתי משעממת, או סולידית, שזה בעצם אותו הדבר אבל בניסוח יפה יותר.
אבל אני סוטה מהנושא המרכזי.
אותו ספר הזכיר לי שמאז שאני אצלו עברו אצלי המון שינויים בחיים, את חלקם מניתי איתו ואת חלקם שמרתי לעצמי (יש דברים שלא מספרים גם לספר).
בשלוש וחצי השנים האחרונות הספקתי:
להתחתן
לקנות דירה
להתחיל לימודים לתואר שני
להתאהב ולנהל רומן
להתחיל טיפול פסיכולוגי
לעבור קורס ויפאסאנה
להיפרד מהבעל
להיפרד מהאהוב
לעבור התמוטטות עצבים קלה
לפתוח בלוג
לעבור לילה של סקס נטול משמעות (טעות מרה)
לעבור עוד התמוטטות עצבים (קלה)
למכור דירה
להתגרש סופית
להכיר מישהו וללמוד שאפשר להתאהב שוב
לקנות דירה חדשה
להכיר את עצמי. קצת.
ללמוד להביע את עצמי. לפעמים.
יש עוד כמה דברים, אבל אלו העיקריים.
באותו זמן, הספר שלי הספיק לעזוב את המספרה שהוא עבד בה ולפתוח מקום משלו. זה הכל.
הוא אמר לי שהוא לא אוהב שינויים, הוא עם אותה חברה כבר 6 שנים, גרים ביחד, לא מתכננים להתחתן בינתיים. טוב לו שהכל זורם על מי מנוחות, בלי מערבולות וסערות.
ואני?
אני כל הזמן אומרת שאני רוצה שקט ושלווה, אבל החיים שלי מוכיחים שזה לא המצב. בתקופה הרגועה בחיי, שבה לא קרה שום דבר שיזעזע את עולמי, אני השתעממתי. הרגשתי חסרת חיים.
אני חושבת שייתכן שאני זו שיוצרת את הבלגן בחיים שלי. אני טוענת שהדברים קורים לי, אבל ברור שאני משלה את עצמי. הדברים האלה קורים לי כי אני גורמת להם לקרות. אני מחפשת את הריגוש והעניין בחיים, אני לא מצליחה להסתפק בהנאות הקטנות, היומיומיות, אני חייבת את הדרמות וחיבוטי הנפש על מנת להרגיש משהו. לא משנה מה.
מישהו אמר לי היום שזו אשמתי שאני משתעממת מהגברים שאני יוצאת איתם. אני זו שלא מדברת, לא יוצרת קשר אמיתי ועמוק, מחכה שהם ידברו ויפעילו אותי. אני מגלה עליהם הכל ולא נותנת כלום מעצמי, ואז ברגע אחד אני מחליטה שנמאס לי, לא בא לי שיפעילו אותי יותר ואני מתנתקת.
אני מחליטה להשתעמם.
דבר נורא, לא?
לקבל החלטה, אפילו לא מודעת, שאותו אחד שריתק אותי בתחילת הקשר, שרציתי לדעת עליו כל דבר קטן, מפסיק לעניין אותי ללא סיבה נראית לעין וברגע אחד אני מוציאה אותו מחיי, אמנם לא פיזית עדיין, אבל מבחינתי הוא כבר לא שם.
לא ידעתי מה להגיד,אבל כשאני מסתכלת על כל מה שעברתי בשנים האחרונות, אני חושבת שאולי זה נכון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה