אני חושבת הרבה על המוות בשנים האחרונות ועוד יותר בחודשים האחרונים.
שלוש שנים, ארבע לוויות.
נשמע כמעט כמו שם של סרט..
יש את המחשבות הפרקטיות - איפה אני אקבר ואיך.
במקרה הזה, לכל שאלה יש תשובה.
אני יודעת בדיוק איזה סוג של קבר אני רוצה, באיזו אבן ישתמשו, איך תיראה המצבה ומה יהיה צבע הפרחים שישתלו בצד (סגול וצהוב. או אולי כתום.. אני עוד מתלבטת). אפילו חשבתי להקצות בצוואה שלי כספים לתחזוק הקבר, שתמיד ייראה יפה ומטופח, לא כמו הקברים מלאי האבק עם הפרחים הנבולים שאף אחד לא טורח לפנות. ראיתי יותר מדי קברים עזובים כאלה. קברים עצובים.
ברור לי גם שאני רוצה קבר זוגי.
לא משנה מי ילך קודם (אני מקווה שאני), יישמר מקום ליד.
אני לא רוצה לגור בקבר בודד, צר וקטן (אני טיפונת קלסטרופובית).
חשבתי אפילו לכתוב הספד לעצמי.
לא ממש הספד, יותר כמו מכתב למשפחה שלי ובו אומר לכולם כמה אני אוהבת אותם, למקרה שלא אמרתי את זה מספיק במהלך חיי.
קונטרול פריק נשארת קונטרול פריק.
מנסה לשלוט בכל דבר גם אחרי המוות..
ויש את המחשבות האחרות, המפחידות.
איך אני אמות?
האם זה יהיה משהו פתאומי? תאונה או שבץ..
אולי מחלה מתמשכת?
האם יכאב לי או שמא זה יקרה מהר?
האם יהיה לי זמן להיפרד מכולם ולומר את כל מה שרציתי להגיד?
האם בכלל תהיה לי אופציה לקבר זוגי?
האם אני אספיק לעשות את כל מה שרציתי?
האם אני אמצה את כל האפשרויות שניתנו לי בחיים?
לפעמים נדמה לי שאנחנו חושבים יותר על המוות מאשר על החיים.
מתרכזים יותר במה שאין מאשר במה שיש.
מפחדים לאבד יותר מאשר מנסים להשיג.
או שמדובר בעצם באותם דברים.
מוות וחיים.
חיים ומוות.
שני צדדים של אותו מטבע?
אני מעדיפה לחשוב עליהם דווקא כשני צדדים של אותו לחוּח.
צד אחד רך ומלא בבועות, השני שטוח וטיפה קשה יותר.
כמובן, שאם לא יודעים להכין לחוּח כמו שצריך, שני הצדדים יהיו שטוחים וקשים ואז באמת לא משנה באיזה צד אתה תפזר את הסוכר או תמרח את הריבה (כל אחד והמילוי האהוב עליו..), טעמם של שני הצדדים יהיה זהה.
כנ"ל אם שניהם יהיו רכים וספוגיים.
חייבים את הניגודיות בין הרך לקשה כדי שיהיה מעניין בפה.
בדיוק כפי שבכל עוגה מומלץ לשים קורט מלח שידגיש את הטעמים האחרים, כך גם חייבים את המוות שידגיש עד כמה החיים הם דבר נהדר ומופלא.
אם לא היה את המוות, היינו מסתובבים חסרי מטרה, בטוחים שיש זמן לכל דבר.
המוות מזכיר לנו שאין זמן.
אף פעם אין מספיק זמן.
אז לפני שאני אגלה יום אחד שיש לי סרטן, או שאני אפגע בתאונת דרכים, או בפיגוע, או שסתם אלך ברחוב ופתאום ייפול לי פסנתר על הראש, הגיע הזמן שאזכור.
לאהוב
לצחוק
אני הכי אוהבת לצחוק איתך
ליהנות
כאילו אני שוב ילדה קטנה
לשיר
גם אם אני לא בדיוק מארינה מקסימיליאן בלומין
לרקוד
אז מה אם יש לי שתי רגליים שמאליות?!
לכתוב
אפילו אם אין תמיד על מה
ליצור
למרות שאני חושבת שאני לא יצירתית
לחוות
הכל, כאילו זו הפעם הראשונה
להיות
אני
לחיות
לקחת את הלחוּח שלי, לפזר עליו 2 טון סוכר, לגלגל ולדחוף לפה
אולי זה לא יהיה מחזה נאה
אולי אני גם קצת (הרבה) אתלכלך בדרך
אבל אלו החיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה