נכנסתי מקודם ל"עולם שלי" או יותר מדוייק - ל"עולם של סומאטי" (העולם שלי קצת יותר רחב וגדול מדף וירטואלי עם מספר פרטי טריוויה שלא ממש אומרים עלי משהו חשוב).
מעניין השימוש במונח "העולם שלי". כאילו רוצים לשכנע אותנו שזהו המקום שבו אנחנו יכולים להרגיש בנוח, להתרווח על הספה ולהוריד נעליים. בתוך העולם שלי גם יש את "המקום שלי", עוד נקודה קטנה בתוך כל העולם הגדול שנתנו לי שהיא אך ורק שלי ולא של אף אחד אחר (לא, גם לא שלך, ביטי).
בעולם שלי (או של סומאטי), ניתן לראות מתי נרשמתי לתפוז (פברואר 2006, מי שזה מעניין אותו), איפה אני גרה (ת"א והמרכז. עכשיו כבר לא ת"א וגם לא ממש מרכז) ורואים גם את הגיל. 31.
התבוננתי במספר הזה וחשבתי על כך שהוא עוד מעט ישתנה.
לא עוד הרבה זמן, חודש וקצת ואני בת 32.
מעניין אותי אם יום לפני יום ההולדת אני אכנס לעולם שלי, אתבונן בקובייה ואנצור את הרגעים האחרונים בהם אני עדיין בת 31.
נכון, מדובר ביום אחד בלבד ומה זה משנה אם אני בת 31 ו- 364 ימים או בת 32 שנים עגולות ומלאות, אבל זה משנה.
לי זה משנה.
אני לא אוהבת ימי הולדת.
כשהייתי קטנה, הייתי מתבאסת כי הוא נפל על החופש הגדול.
במהלך שנת הלימודים, בכל פעם שהיו חוגגים למישהו מהכיתה הייתי מקנאה נורא ומבטיחה לעצמי שלילדים שלי אני לא אעשה את העוול הנורא הזה.
אני אארגן את יום ההולדת שלהם, כך שהוא ייפול באמצע השנה!
ואם כבר מדברים על החלטות, בערך באותה תקופה החלטתי גם להתחתן עם מישהו ששם המשפחה שלו מתחיל באחת מהאותיות הראשונות.
שנאתי להיות תמיד האחרונה..
(רק עכשיו שמתי לב שהייתי ילדה די פרנואידית וכבר אז תכננתי מראש הכל)
כרגיל, התכנונים לא בדיוק הצליחו לי.
שמות המשפחה של 90% מהחברים שלי היו יותר קרובים לת` מאשר לא`, כולל השם של הבחור איתו בסוף התחתנתי (וממנו גם התגרשתי אח"כ).
כנראה אי אפשר לברוח מהגורל :-)
מתישהו באמצע שנות התיכון הפסיקו לחגוג לי את יום ההולדת בבית.
איכשהו יצא שחצי משפחה (או יותר) היתה יוצאת לנופש השנתי בחו"ל בדיוק בתקופה הזו.
קיבלתי אח"כ מלא מתנות, אבל הן לא הרחיקו את תחושת הלבד שהיתה באותו יום.
כשהתחלתי לצאת עם בחורים בדר"כ בדיוק נפרדתי, או שתכננתי להיפרד בתקופה הזו.
אם כן יצאתי עם בחור, עשיתי מהיום הזה כזה נון-אישיו שהיה לו קל להתעלם ולא להפוך אותו למשהו מיוחד, פשוט כי אני לא התייחסתי אליו באופן מיוחד.
ביום הולדת 30 (שהיה טראומה רצינית. גם 20 היה טראומה) הייתי באמצע המשבר עם האקס. קיבלתי מתנה אותה הוא לקח מאוחר יותר בהסדר הגירושין.
את יום ההולדת שאחריו כבר חגגתי עם מישהו אחר.
שוב, קיבלתי במתנה משהו יקר מאוד שלא רציתי ולא השתמשתי בו ואח"כ כשנפרדתי ממנו הוא גם ביקש אותו בחזרה (מישהו מתחיל לראות פה דפוס?).
כשאני חושבת על היום הזה, הדבר האחרון שבא לי זה מתנות יקרות (שלא עושות עלי רושם) וחגיגות מפוארות.
כל מה שאני רוצה הוא לבלות את היום עם מישהו שאני אוהבת ושאוהב אותי בחזרה.
פעם אחת לא להרגיש לבד.
להרגיש שייכת.
לקבל את מה שאני רוצה ולא מה שחושבים שצריך להיות לי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה