לשימוש חד פעמי

כפי שאמרתי לא פעם (וגם לא פעמיים או שלוש) - אני בחורה עצלנית!

בתור שכזו, אני שונאת לשטוף כלים. מה הפתרון?

שימוש בכלים חד פעמיים.

לפני מספר חודשים היתה אצלי בבית מסיבה, ומכיוון שהנטייה שלי היא תמיד לקנות יותר מדי שלא יחסר חס וחלילה, נשארה אצלי בבית ערימה של כלים חד פעמיים מכל הסוגים, המינים והצבעים.

מאז, אם אני כבר אוכלת בבית (מה שלא קורה הרבה) יוצא שאני בדר"כ אוכלת בכלים חד פעמיים, אלא אם כן אני מארחת מישהו ואז מחוסר הנעימות אני מוציאה את הכלים ה"אמיתיים".

השבוע בדרך לעבודה, עלתה בי מחשבה, שכמו שאנחנו משתמשים בכלים באופן חד פעמי ככה יש לנו נטייה להשתמש בבני אדם (איזה מחשבות קלילות ונחמדות יש לי בדרך לעבודה, נכון?)

בעבר, כשהיינו קונים חפצים לבית כגון - ספה, טלויזיה, תנור - ידענו שהקנייה הזו תלווה אותנו למשך שנים. אני זוכרת שאמא שלי היתה מצפה את הספות בכיסויים, שחס וחלילה לא יתלכלכו, טלויזיה היתה רק אחת והילדים לא הורשו לכבות או להדליק אותה, שלא תתקלקל..

התייחסנו לחפצים בחרדת קודש, ידענו שאם אחד מהם יישבר לא נוכל להחליף אותו בקלות, ואם משהו התקלקל היינו קוראים לטכנאי ומנסים לתקן בכל מחיר.

עכשיו, הכל בר החלפה - מחשב מחליפים כל כמה שנים אחרת לא ניתן לעבוד איתו, יש טלויזיה בכל חדר בבית ואם אחת מתקלקלת במקום לתקן כבר קונים חדשה, גם ריהוט כבר לא קונים ל 20 שנה. עבדה איתי אישה שכל 3-4 שנים היתה מחליפה את הספה בסלון כי היא אהבה לגוון, כששאלתי אותה אם לא חבל לה לקנות כל כמה שנים ספה חדשה, היא אמרה שמשעמם לה להיות עם אותו ריהוט כל הזמן, יש כל כך הרבה מבחר והעלות לא גבוהה - אז למה לא, בעצם?

נראה לי שכחברה, התרגלנו כל כך להתייחס לחפצים שבחיינו כברי החלפה שיש לנו נטייה להתייחס באותה דרך גם לאנשים בחיינו.

יכול להיות שאנחנו גם מחליפים את האנשים בחיינו באותה המהירות שבה אנו משנים ערוץ בטלוויזיה?

מתייחסים אליהם כאל חפצים לשימוש חד פעמי?

אם ניקח לדוגמא סטוצים - יש פה שימוש הדדי של שני אנשים לצורך מטרה משותפת וחד פעמית של סקס. באים, משתמשים לפי הצורך ואחר כך כל אחד הולך הביתה.

יש גם קשרים ארוכים יותר של "יזיזות" - שהם כמו שימוש חוזר באותה כוס במהלך מסיבה.

כשהמסיבה תיגמר אנחנו נזרוק את הכוס כי כבר אין לנו שימוש בה, יכול להיות שאפילו תוך כדי המסיבה ניקח כוס אחרת חדשה, נשתה ממנה, ואח"כ נחזור לכוס המקורית שגם היא תיזרק לפח בסופו של דבר.

בעידן האינטרנט עם הצ`אטים ואתרי ההיכרויות כבר לא צריך להסתפק באנשים מהסביבה הקרובה - עבודה, לימודים וכו`. בחור מחיפה יכול להכיר בחורה מאשקלון בלחיצת כפתור.

העולם נפתח לפנינו ויש שפע של חברים פוטנציאליים לבחור מביניהם, כל בחורה שנרשמת לאתר היכרויות מקבלת עשרות פניות ביום - היא רק צריכה לבחור למי לענות.

יש אנשים שקובעים שתיים-שלוש פגישות בערב אחד, למה לקבוע רק אחת ולהסתכן בכך שהבחור/ה לא יהיו לטעמנו?

למה לשבת ערב שלם עם אותו בנאדם וללמוד להכיר אותו על מנת שנוכל לבצע החלטה מושכלת לגבי עתיד פוטנציאלי לקשר, אם אפשר ללמוד להכיר באופן שטחי על פי המראה בלבד ולעבור לבחור/ה הבא/ה בתור?

הבעיה מחריפה כשאנחנו מתייחסים באותו אופן לאנשים הקרובים לנו - משפחה, בני זוג, חברים..

האם קל לנו מדי לבטל קשר, למחוק הסטוריה משותפת ולעבור לבא בתור?

האם אנחנו מתייאשים מהר מדי, לא מתאמצים מספיק להבין ולנסות שנית משום שיש יותר מדי אופציות אחרות מסביב ולכן גם קל יותר לוותר?

אני מקווה שלא.

לפחות לא אצלי.

אני רוצה להאמין שאני מסוגלת להישאר ולעצום עיניים לכל הפיתויים מסביב.

להתמקד במה ובמי שאני רוצה ולא לחפש בין שלל האפשרויות שמרצדות ומנצנצות לידי, מנסות לשדל אותי בסיפורים על עולמות אחרים, רחוקים, טובים יותר.

לא.

פעם זה היה נכון, הייתי הולכת שבי אחר אותם אורות.

כיום הם אפילו לא בשדה הראייה שלי.

בוהקם עומעם, והם נותרים שם באופק מחכים למישהי אחרת שתמצא אותם.

אני יודעת מה אני רוצה

ויש לי סבלנות.