כשהייתי קטנה היו שני דברים שחשקתי בהם (לחשוק - מילה נחמדה שאני לא משתמשת בה מספיק ולכן השתמשתי בה ארבע פעמים בפוסט לא כולל הסוגריים האלה ופעם אחת בכותרת):
1. להתעלף (בהשראת סרטים תקופתיים בהן עלמות חן חנוטות במחוכים התעלפו הישר לזרועות האביר שלהן)
2. לשבור יד (רצוי יד ימין אך בלית ברירה הייתי מסכימה גם לשבור רגל וכאן לא היתה לי העדפה לצד מסויים)
אני לא יודעת אם הרצון לגרום לעצמי נזקים גופניים זו שריטה פרטית שלי, או אם מדובר בקטע של ילדים קטנים ומתלהבים, אבל בכל פעם שראיתי ילד/ה מתהלכים עם גבס מדד הקינאה שלי עלה לגבהים בלתי מוסברים (נכון הבטחתי לכם עוד פריטים לפינת הקינאה? שלא תגידו שאני לא מקיימת).
הגבס על היד עם החתימות והאיחולים של כולם, הטיפול המיוחד שהיה צריך לתת לגבס (להתקלח עם שקית וכו`) וכמובן העובדה שלא צריך לכתוב בשיעורים ושיש מישהו בכיתה שמביא לך את כל השיעורים (כן, כבר אז הייתי עצלנית גדולה) הביאו אותי למסקנה שיד מגובסת זה בדיוק מה שחסר לי בחיים.
לצערי הרב, אמא שלי היתה דאגנית היסטרית וכל פעילות ספורטיבית שהיתה יכולה להביא אותי למצב הנחשק (רכיבה על אופניים, סקטים, קפיצה ממרפסות..) נמנעה ממני.
לא שלא ניסיתי.
במהלך השנים הספקתי להיכנס בדלת זכוכית עם הידיים קדימה במהלך משחק תופסת בבית, לרכב עם בן דוד שלי על אופניים וליפול שני מ"מ מחלון ראווה (וכמובן לזכות בצלקת חביבה על הרגל), למעוד במהלך ריצת 100 מטר במגרש החניה של בבית הספר ולזכות בתחבושות וצלקות על הידיים והבטן, להיכוות מאגזוז של אופנוע, להיכוות ממגהץ ועוד כהנה וכהנה אסונות קטנים יותר ופחות (כן, אני יודעת שזה נשמע מפחיד כאילו כל גופי מצולק בסגנון מל גיבסון בסרט...., אבל זה לא ממש המצב).
העובדה שלא שברתי יד או רגל או ראש במהלך הרפתקאותיי השלומיאליות היא יותר מכל, עדות ליכולתה המופלאה של אימי למנוע ממני להיכנס למצבים מסוכנים (יותר) ובעיקר להצמיד לי "סוכנים" (=בני משפחה שונים) שישמרו על היציבות שלי וישמשו כאזור חיץ ביני לבין הרצפה.
למרות כל מאמציה, ברגע שיצאתי לחיים עצמאיים, ללא כל תכנון מוקדם מטרה מספר 1 הושגה (אפילו כמה פעמים) וגיליתי שלמרות שהתעלפות נראית כיפית בסרטים במציאות היא לא כזה להיט, במיוחד כשאין בחדר אביר המחכה לתפוס אותי בידיו החסונות ולהניח אותי בעדינות על המיטה הרכה.
במציאות, התעוררתי עם כאב ראש וזעזוע מוח קל הנובע מזה שדפקתי את הראש ברצפה (הקשה!).
אני משערת שאם הייתי משיגה את מטרתי השניה, הייתי מגלה את אותו הדבר, שישנם דברים שמבחוץ נראים שיא הכיף, אבל ברגע שמשיגים אותם מבינים שלא כל הנוצץ זהב, שלא כל התעלפות מגיעה עם אבירים בשריון נוצץ בצד ושיש הבדל ברור בין המציאות לפנטזיה.
כל עוד הרצונות הדביליים והפנטזיות המטופשות נשארים בילדות אין בכך רע וניתן לצפות, שככל שאנו מתבגרים ההחלטות נעשות שקולות יותר, המחשבה פחות ממוקדת על ההווה ומה שמתחשק לעשות או לקבל באותו רגע, אלא גם העתיד מקבל ייצוג ויחס הולם.
האמת? ממש לא.
אמרתי כבר שלרוב אני בחורה מאוד מחושבת.
אני מתכננת לעצמי את החיים ומצפה שהם יעמדו למסדר ויתפקדו לפי רצוני.
לרוב זה המצב.
עד שנקרה בדרכי משהו שאני רוצה.
לא רוצה, חושקת.
משהו שאני חושקת בו עד כדי כך שכל העולם נעלם, מיטשטש ברקע ואני ממוקדת בו בלבד.
ההחלטות שלי בחיים, ההחלטות האמיתיות והגורליות, לא נעשו מתוך שיקול דעת והיגיון צרוף.
בפועל, מה שמניע אותי זה הרגש והרצון לבדוק את הגבולות שלי ושל אחרים כדי לראות עד כמה רחוק אוכל ללכת עד שמשהו יישבר.
בפועל אני ילדה בתחפושת שחושבת שהיא מצליחה לעבוד על כולם, אבל בעצם עובדת רק על עצמה כי הדבר היחידי שהשתנה זה התוצאות.
התוצאות הופכות להיות יותר כבדות משקל.
במקום לשבור יד, הלב נשבר, יחסים מתפרקים וחיים משתנים.
האם זו רק אני?
או שכולנו בעצם ילדים שמשחקים אותה בלהיות בוגרים אבל בעצם עדיין רודפים אחרי חלומות שווא?
כמה פעמים התחשק לנו להשיג דבר מה רק משום שעל פניו הוא נראה נחמד וכיפי למרות שידענו שאם אי פעם נקבל אותו אנחנו רק נסבול ולבסוף גם נתחרט שהרעיון אי פעם עלה במחשבתנו?
כמה פעמים יצאנו עם בחור/ה והכנסנו את הלב שלנו לצרות למרות שמההתחלה ידענו ששום דבר טוב לא ייצא מהקשר, להיפך - הרבה רע?
כמה פעמים עשינו את הבחירה השגויה, ביודעין, רק כי רצינו לדעת איך זה מרגיש?
כמה פעמים פתחנו תיבת פנדורה רק מתוך סקרנות?
כמה פעמים ספרנו עד עשר ושום דבר לא קרה? (תודו שזה התבקש.. :-))
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה