עדיין יש בי את הילדה הקטנה שזועקת :"זה לא הוגן!", אבל עכשיו גם יש את השניה, הבוגרת, שעומדת לצידה ומרגיעה אותה, מלמדת אותה לקבל את המצב בהבנה.
הילדה, מאז שהיא היתה קטנה לא השתנתה.
תמיד נזעקת לנוכח אי צדק שלדעתה נעשה לה, לא מסכימה לקבל את העולם כפי שהוא, תמיד רואה אותו איך שהוא צריך להיות.
הגדולה פעם היתה מהסה את הקטנה. משתיקה אותה.
אומרת לה שזה העולם ושהגיע הזמן להוריד את המשקפיים הורודים, "ממילא ורוד זה לא הצבע שלך".
ואז היא היתה קובעת חוקים חדשים.
להיזהר יותר להבא.
לא להרגיש יותר מדי.
להמשיך מיד לקשר הבא. לא לחכות. גם אם זה לא מרגיש מתאים.
לא להרפות, לשמור על שליטה.
לחייך, לצחוק גם אם לא מתחשק באותו רגע.
וכל הזמן מזכירה לעצמה ולשניה
"אל תאמיני באף אחד, במיוחד לא בעצמך".
היום היא היתה אחרת.
יותר נכון, אני הייתי אחרת.
נתתי לילדה זכות דיבור.
הקשבתי
הרגעתי
והבנתי
הכל אפשרי וגם אם משהו לא נראה הוגן באותו רגע, כנראה שזה המסלול שהוא צריך לעבור בו.
מתישהו הוא יגיע למקום שהוא צריך להיות בו.
הכל עניין של בחירה
החוקים החדשים
לא להניח הנחות
לא לברוח
להיות קשובה לעצמי
לא למהר
אין חוקים
מותר לראות את העולם בגוונים של ורוד
אפשר לקרוא לזה נאיביות
אני קוראת לזה אמונה
מותר להרגיש
רצוי אפילו
והיום כשהלכתי ברחוב, בשמש
היה יפה כל כך בחוץ
לא הרגשתי כעס או אכזבה
באמת שאין על מה.
היתה שם בעיקר אהבה.
גם לעצמי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה