אני שונאת שמתחיל אצלי "מצב רוח".
סימנים קטנים שזה הולך לקרות מפוזרים פה ושם במהלך היום ואני מלקטת אותם אחד אחד, יודעת שבקרוב "זה" יגיע.
אני מנסה לנתח את הסיבות, לפרק אותן לגורמים הכי קטנים על מנת שאבין למה זה קורה:
נושאים שונים שמטרידים אותי.
דברים שעשיתי ואני מרגישה שהייתי צריכה לעשות יותר, דברים שלא עשיתי ואני מרגישה כעת רגשות אשמה, דברים שקרו ואין לי שליטה עליהם וחוסר השליטה הזה משגע אותי.
ישנן הרבה סיבות ואף אחת מהן לא מהווה הסבר שמניח את הדעת.
אז מה?
אז גנבו לך מהשולחן בעבודה כד יפה ששמת בו עציץ קטן.
כן, קיבלת אותו במתנה מאישה נהדרת שאהבה אותך כמו את הבת שלה ואת איכשהו הצלחת להתנתק ממנה ולהתרכז בעולם שלך.
נכון, חרא שגונבים לך חפצים עם ערך רגשי ועוד ממקום שהוא שלך, שהיה שלך במשך השנה וחצי האחרונות, מקום בו הרגשת בטוחה.
דברים כאלה קורים.
תתגברי ותמשיכי הלאה.
אז מה?
אז לא הלכת לבקר אותה כמה ימים. היית שקועה בחגיגות שלך ובשמחה שלך ובהנגאובר המתמשך שלך וגם היום לא הצליח לך התכנון ללכת לשם.
תלכי מחר ותישארי כמה שעות עד שרגשות האשם יעברו, או לפחות יצטמצמו טיפה.
אז מה?
אז עוד פעם יש נמלים בבית.
שוב הוצאת הכל מהארונות, ריססת את האימאמא שלהם וכמעט נחנקת ומתת מהרעלה.
השעה 00:30 והכל עדיין מונח על השיש ואסור שזה יישאר שם כי אז הנמלים יבואו (שוב).
סדרי הכל עכשיו, לא יקח לך יותר מרבע שעה-עשרים דקות.
מחר תזמיני מדביר.
כבר תמצאי דרך להסתדר עם מיצי.
אז מה?
אז ידיד שלך סיפר לך שחבר שלו רוצה להכיר לך מישהו.
את לא מעוניינת.
רק המחשבה על לצאת עם מישהו אחר, לדבר איתו ולחייך אליו עושה לך רע.
את יודעת מראש שהוא ישעמם אותך ושלא יהיו לכם נושאי שיחה משותפים, את יודעת שכל הערב תחשבי רק איך את הולכת הביתה ומחפשת עדכונים אחרונים בבלוגיה למה שבאמת מעניין אותך.
תגידי לא. פשוט מאוד. את תפוסה רגשית.
בכל זאת, שום דבר לא עוזר.
אני אומרת לעצמי את המשפטים המחזקים, מסבירה לעצמי למה אין סיבה הגיונית להיכנס לדיכאון (כאילו שדיכאון הוא משהו הגיוני).
אין לי בכלל זמן להיכנס למצבי רוח עכשיו, מחר בבוקר יש עבודה ומסיבת יום הולדת, אני צריכה להכין עוגה (או לפחות לקנות) ולהיות עליזה ומחוייכת ואחר כך להתרכז בערימות שיש לי על השולחן (אותן משום מה אף אחד לא גונב...).
את הכל אפשר לתקן, עם הכל אפשר להסתדר.
שום דבר הוא לא סופי ומוחלט וקבוע.
ושום דבר לא עוזר.
הבכי וההתנתקות מהעולם מתחילים.
למקומות, היכון, רוץ.
אבל
הפעם עשיתי עיקוף.
התקשרתי אליך עם דמעות בעיניים, מרגישה מטופשת וילדותית ואתה הקשבת ונתת הבנה ואהבה. בלי לשפוט ובלי לקחת ללב. פשוט היית שם בשבילי כשהייתי צריכה.
לא ברור איך קרה שנהייתי הדרמה קווין בקשר הזה.
אולי בעצם היא תמיד היתה חבויה בי ורק עכשיו אני מרגישה בנוח להוציא גם אותה החוצה.
מסתבר שדיבורים עוזרים להרגיע את הדרמה המשתוללת.
מי ידע?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה