תחשבו על רגע אחד בחיים שבו הייתם מאושרים. באמת מאושרים, ולא ב"כאילו" או ב"בערך".
אושר כזה שמתפרץ מכל אחת מהנקבוביות בגוף שלכם, ממלא אתכם באהבה כלפי כל העולם - כולם נראים יפים יותר, נחמדים יותר, טובים יותר. בא לכם לחבק את כולם ולשיר "יחד לב אל לב" בלי לחשוב אפילו על להקיא מהדביקות של עצמכם.
כמה פעמים הייתם מאושרים ככה?
אם היו מציעים לכם לחזור לזמן הזה ולהישאר בו לנצח, הייתם עושים את זה?
עוזבים הכל ונשארים קפואים ברגע אחד, סיטואציה אחת, תקופה אחת בחיים לנצח?
נגיד, להישאר כל החיים בגיל 21, אחרי הצבא.. בטיול הגדול ההוא להודו/תאילנד/דרום אמריקה, או ביום שבו אהבת חייך, אמר לך שהוא אוהב אותך ואת ריחפת לך בעננים, מרגישה כאילו את חלק מהשיר walking on sunshine ולא רוצה שההרגשה הזו תיעלם לעולם!
האם הייתם מוותרים על כל מה שעשיתם מאז, כל ההישגים, האנשים שהכרתם, החוויות שחוויתם רק כדי לחזור לשם, לרגע הזה ולהישאר בו?
ללא יכולת להמשיך הלאה אלא להישאר במקום. אמנם מקום טוב ומאושר, אבל עדיין.. הוא לא ישתנה, לא יתפתח לכיוונים חדשים, לא יתקדם.
מה יקרה לאושר שלנו כשנהיה תקועים איתו לנצח?
האם ברגע שהאושר הופך להיות מצרך קבוע בחיינו כמו חלב או לחם, הוא גם נחשב פחות?
יכול להיות שהוא יתחיל לדהות?
הצבעים שלו ייראו לנו פחות חדים וזוהרים, הפרפרים בבטן ייעלמו, תחושת השלמות תפנה את מקומה למשהו אחר.. אי שקט שיבעבע בפנים ויחכה להזדמנות המתאימה להתפרץ ולעשות מהומות.
כמה אושר בן אדם אחד כבר מסוגל לספוג בבת אחת, ללא הפוגה?
יש בפוסט הזה יותר מדי סימני שאלה ומעט מדי תשובות.
אין לי מושג מה נכון ומה הייתי עושה.
איך הייתי אם האושר היה חלק בלתי נפרד מחיי?
האם הייתי מעריכה אותו כפי שאני מעריכה עכשיו, כשהוא מגיע מדי פעם ובמנות מדודות?
האם הייתי זוכרת את כל הרגעים היפים והטובים, או שהם היו מתמוססים בזכרוני כי כל הזמן היו מגיעים חדשים ולא היה נשאר מקום לקודמים?
קראתי איפשהו שדרך ההתמודדות שלנו עם הסבל היא זו שמגדירה ומחזקת אותנו.
כלומר, אילו הייתי מאושרת כל חיי זה אומר שהייתי חלשה ולא מוגדרת? בחורה עם אישיות מטושטשת? מה זו אישיות מטושטשת, לכל הרוחות?
שוב סימני שאלה.
שוב לא בטוחה בדבר.
אולי זו האישיות המטושטשת שלי.
בעצם, לפי ההגדרה ההיא לא יכולה להיות לי אישיות מטושטשת.
אולי אני היוצאת מן הכלל.
הגיוני.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה