פרדוקס

איך אתם מגיבים כשאתם מקבלים מחמאה?

כשמישהו אומר לכם שהוא אוהב את המראה החיצוני שלכם, משהו באופי שלכם, בכתיבה שלכם..

אני נלחצת.

עבורי מחמאות הן עוד ציפיות שמועמסות עלי.

מישהו מחמיא לי, הוא מאמין שאני א`, ב` או ג` ועכשיו אני צריכה לגלות מה בדיוק הוא חושב עלי ולעמוד בציפיות האלה.

תמיד היה לי קל לגלות מה אחרים רוצים.

קשה לי להסביר בדיוק, אבל עם ההורים שלי, חברות, חברים.. עם כולם גיליתי מה הדבר שהם מצפים לו מבת או חברה טובה ודאגתי להיות כזו עבורם.

הרבה יותר קל להיות מישהו אחר ולא את עצמך, במיוחד כשאת יודעת שהתחפושת שתעטי על עצמך תזכה לאהבה וקבלה.

הנה, אני שוב עושה את אותה הטעות.

למה יותר קל להיות בנאדם אחר?

זה לא אמור להיות המצב.

התחפושת היא מעמסה כבדה, מלאה באבנים מזוייפות, ובדים מיותרים.

למה קשה לי להיות אני?

שאלה ששאלתי פה מספר פעמים, אבל הפעם אני יודעת את התשובה.

פשוט קשה לכתוב אותה.

פחד.

ממה אני פוחדת כל כך?

בכל קשר שהיה לי בעבר העמדתי פנים שאני מישהי אחרת.

לא במודע, לא בכוונה לשקר או להונות.

פשוט קל יותר לדבר על אחרים ולא על עצמי.

הייתי מנהלת איתם שיחות נפש עמוקות, מתעניינת באמת ובתמים בכל מה שקשור בהם, מגלה פרטים קטנים.

מתבוננת באינטראקציה שלהם עם אנשים אחרים, רושמת לעצמי נקודות שצריך לשים לב אליהן והכל נעשה באופן אינסטינקטיבי, מבלי משים.

הרגישות שלי למחוות ולאופן ההתנהגות של אחרים היא מאוד גדולה, ממילה או מבט אני כבר יודעת מה הצד השני מרגיש וצריך.

ואז אני הופכת לבנאדם שהם רוצים.

הם שמחים, כי בעצם מצאו את החברה המושלמת עבורם, לי טוב כי להם טוב וכי השגתי את מה שרציתי, אהבה.

אולם זו לא אהבה אלי, לסומי.

אף אחד מהם לא באמת הכיר אותי.

זו אפילו לא אשמתם כי מעולם לא נתתי להם הזדמנות לראות מי אני.

עכשיו, כשאומרים לי שאוהבים את הבלוג שלי, שמתחברים לכתיבה שלי ומזדהים איתי אני נלחצת.

בפעם האחרונה שזה קרה שאלתי את עצמי, ממה אני לחוצה כל כך?

והבנתי.

פה, אני מרשה לעצמי להיות הכי אמיתית שאני יכולה.

אני לא כותבת אותו עבור מישהו מסויים, אני לא מנסה להתאים את עצמי לציפיות, להיות מישהי אחרת.

אם מישהו אוהב אותו - אז הוא אוהב אותי.

אז מאיפה הלחץ נובע?

מהאינסטינקט הזה שאומר לי לגלות מה אוהבים ולהיות כזו.

אבל

אוהבים אותי

אז, מה אני יכולה לעשות?

להיות יותר אני?

אבל כל הסיבה לכך שאני מנסה להיות מישהי אחרת היא כי אני לא מאמינה שאפשר לאהוב אותי, כפי שאני, בלי תחפושות ומסיכות, בלי טריקים, בלי מסתורין.

איך אפשר לקרוא אותי ולאהוב?

איך זה ייתכן שאני לא צריכה לשנות שום דבר כדי שיתעניינו?

פרדוקס.