תמיד בדרך לפגישה עם הפסיכולוגית שלי אני חושבת על הנושאים שהייתי רוצה לשוחח איתה עליהם, מכינה לעצמי רשימה מסודרת בראש – עם מה אתחיל ומה יעלה בסוף, רק אם יהיה לנו זמן. כמובן שכרגיל, שום דבר לא הולך בדיוק לפי התכנונים והשיחות שלנו תמיד מגיעות לכיוונים חדשים שלא חשבתי עליהם, וזה בעצם מה שיפה בהן כל כך, העובדה שאיתה אני מצליחה להגיע לתובנות שלעולם לא הייתי מגיעה אליהן לבד, גם אם הייתי יושבת וכותבת פה ימים שלמים.
היום הגעתי לפגישה כשאני כבר יודעת עם מה אני רוצה להתחיל.
כתבתי השבוע רשומה על ויתורים, על כך שאני מרגישה שאני מוותרת מהר מדי ועל העובדה שאני לא מרגישה שיש לי תשוקה אמיתית להשיג דבר כלשהו. חשבתי עוד על הנושא במהלך השבוע והגעתי למסקנה שלא לגמרי דייקתי.
ברוב המקרים אני משיגה את מה שאני רוצה בקלות רבה מדי, אני לא מעריכה מספיק את אותם דברים ולכן אני מוכנה לוותר עליהם באותה קלות. אני מוותרת על מה שאני לא צריכה לוותר עליו ונאבקת במקרים שאני צריכה לוותר.
אני יודעת שאני לא לגמרי ברורה כאן, אבל חוט המחשבה שלי עדיין לא מסודר לגמרי וזו הדרך שלי לארגן את המחשבות.
אם אני אקח כדוגמא את החברים שהיו לי בחיי, היו בחורים שאהבתי וויתרתי עליהם והיו כאלה שאהבתי ונאבקתי על מנת שגם הם ירצו אותי, לא ויתרתי להם.
מה מפריד בין אלה לאלה?
אני חושבת שההבדל טמון בכך שעם אלו שנאבקתי עבורם, הקשר מעולם לא היה ממשי. תמיד ראיתי את הסיכוי לקשר טוב ויפה וזה מה שהחזיק אותי במקום. לעומת זאת, עם אלו שהקשר איתם התממש, הפנטזיה פינתה את מקומה למציאות, והיא הרבה פחות יפה ונעימה. ברגע שהמציאות לא תאמה את החלום אני הלכתי.
החלטתי להפסיק.
החלטתי ללמוד לוותר על מי שלא מוכן לעשות את אותו מאמץ בשבילי ולהיאבק על הבנאדם הנכון, להיאבק למען מה שכבר קיים והוא יפה וטוב ואמיתי. נמאס לי לחכות שהתסריט שיש לי בראש על איך קשר צריך להיראות יממש את עצמו.
נמאס לי לרדוף אחרי פרפרים ברוח, אני רוצה לעמוד במקום וליהנות מהשמש שזורחת על פניי וממשב הרוח העדין מסביבי. הפרפרים כבר יגיעו אלי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה