תכננתי לכתוב פה רשומה מפורטת ומסועפת על האופן שבו אני הולכת להיגמל משוקולד, היתה פה תוכנית מדוייקת בכמה שלבים, פירוט אופן הפעולה והכל היה מסודר ומאורגן כמו במבצע צבאי.
מרוב שכתבתי התחשק לי שוקולד והלכתי לקנות, תוך כדי התעלמות מוחלטת מהכללים שקבעתי לעצמי.
מה לעשות, מכורה :-)
אבל, כל זה גרם לי לחזור לנושא אחד.
כבר אמרתי בעבר שאני חולת שליטה.
אני לא אוהבת להיות במצבים של אי ודאות, אני שונאת להיות תלויה באנשים וקשה לי לעבור שבוע מבלי שאני יודעת בדיוק מה התוכניות שיש לי לאותו יום. אני יודעת שזה נשמע כפייתי אבל זו אני. אם הייתי הולכת ושעשועון היכרויות והייתי אומרת שאני ספונטנית ברק היה יורד מהשמים ומכה אותי באותו הרגע על השקר הבוטה והחצוף שהעזתי להוציא מפי (אבל לפחות יש לי חוש הומור, אז אולי כן היה לי סיכוי להיבחר למרות זאת).
בכל מקרה, בתור אחת שכל כך אוהבת שליטה, מפליא אותי בכל פעם מחדש עד כמה חיי הם ההיפך המוחלט ממסודרים ומאורגנים כפי שהייתי מצפה, ועד כמה כל התכנונים שעשיתי בחיי נפחו את נשמתם ונקברו בבית הקברות של התכנונים הבלתי גמורים (לפחות חצי מהקברים שם הם בגללי, רוצחת שכמוני), בדיוק כמו התכנון להיגמל משוקולד.
אם להודות באמת, אין לי סיבה אמיתית לרצות להיגמל משוקולד. אני נחשבת לבחורה רזה ("רבע עוף", ככה מישהו קרא לי פעם), ולמרות שלא הייתי מתנגדת להוריד 2 קילו שלדעתי הם מיותרים עדיין אין לי סיבה קונקרטית למנוע מעצמי משהו שאני נהנית ממנו. הסיבה היחידה לניסיון הגמילה (הפתטי מאוד) היא הרצון לשלוט על מה שאני מכניסה לגוף שלי כי ראיתי בצורך שלי בשוקולד התמכרות מזיקה, ואין דבר חמור יותר עבורי מאשר להרגיש שאני מכורה למשהו (על הנטייה שלי להתמכרות תבוא רשומה נפרדת, אני מזהירה מראש שמדובר במסמך אנושי מזעזע!!)
מה שקרה בעקבות כתיבת הרשומה המקורית הביא אותי למסקנה שבאותו האופן שבו מרוב המחשבות על הדרך הנכונה להיגמל משוקולד ועל כל השלבים שיביאו אותי למטרה הזו בסוף אכלתי שוקולד, אולי מרוב החיטוט הבלתי פוסק בכל הנושאים בחיי שזקוקים לכיוון וארגון בסופו של דבר אני עושה בדיוק את ההיפך.
זה כמו התרגיל הידוע, שאומרים לנו לא לחשוב על פיל ורוד, ועל מה אנחנו חושבים? פיל ורוד כמובן.
מרוב שאני מנסה להיות מסודרת וחזקה, לא לעשות שטויות, להישאר במקום אחד ולא לברוח יוצא שאני עושה את ההיפך הגמור, מרוב העיסוק האובססיבי שלי בכל הדרכים שאני צריכה לקחת כדי להגיע לשקט נפשי יש לי רק אי שקט ובאלאגן בחיים. מעין פסיכולוגיה הפוכה שאני מיישמת על עצמי בלי להיות מודעת לכך בכלל.
אם זה המצב, מה הפיתרון?
לעשות את ההיפך.
לא לחשוב, "לזרום", לתת לחיים לקחת אותי לאן שהם רוצים ולאן שהאינסטינקטים שלי מורים לי בלי לנסות יותר מדי למצוא היגיון בכל דבר, בלי ניתוחים בלתי פוסקים וניסיונות לחשב כל מהלך 10 צעדים קדימה.
בסדר...
הסיכוי שזה יקרה הוא בערך כמו הסיכוי שאני לא אחשוב על פיל ורוד.
קלוש עד בלתי קיים.
אז מה יקרה?
בינתיים אני אמשיך כמו שאני, אשתדל לזכור את כל זה ובעיקר, אמשיך לאכול שוקולד.
גם תחליף לסקס (תחליף עלוב אבל עדיף על כלום, או על סקס גרוע) וגם מתוק וטעים.
מה יותר טוב מזה?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה