אני מתבוננת על האנשים שמסביבי בעבודה וחושבת עד כמה מה שאנו רואים מבחוץ לא תואם את מה שקורה מתחת לפני השטח.
אנו ממהרים להניח הנחות על סמך פרטים חיצוניים, שופטים וקובעים דעות נחרצות עוד לפני שאמרנו מילה לאותו אדם.
יש אנשים עם מומים חיצוניים - אנו רואים מה הבעיה ומיד מסווגים אותם בקטגוריה מסויימת.
אולם יש כאלה שנושאים את המומים שלהם בפנים - אף אחד לא יכול לדעת מה באמת מתחולל בתוכם אלא אם כן הם רוצים שיידעו.
מה היה קורה לו היתה לנו ראיית רנטגן, אולם לא כמו של סופרמן - שרואה מה יש מתחת לבגדים או בתוך ארונות, אלא ראייה לתוך נכבי נפשו של האדם?
היינו יכולים לראות מה כל אחד מאיתנו מסתיר מאחורי המסכה שאנו עוטים על עצמנו מדי יום ביומו.
בעצם, אולי הבלוג הוא הרנטגן שלנו, באמצעותו אנו רואים את האנשים שמאחורי הכינויים.
האנונימיות שמגנה עלינו מאפשרת לנו גם לחשוף את עצמנו ולהיפתח כפי שלא היינו מעזים לעשות במציאות.
מישהי עוברת לידי במסדרון - מנהלת בכירה שעושה רושם של אישה חזקה ובלתי שבירה.
אולי בלילות היא זו שכותבת בבלוג שלה על כך שבעלה בוגד בה והיא מפחדת לעזוב, מפחדת להישאר לבד.
כל לילה היא בוכה למחשב, מזרימה אליו את כל הדמעות והמועקות ולמחרת מגיעה לעבודה עם חיוך על השפתיים - עסקים כרגיל.
בחור חרדי יושב מולי באוטובוס - החיצוניות שלו מגלה לי מספר פרטים עליו - במה הוא מאמין, מה הוא מצביע, במה הוא עוסק ואני חושבת שזה כל מה שיש.
אם היתה לי ראיית רנטגן אולי הייתי רואה שהוא זה שכותב על הספקות והחרדות שמטרידים את מנוחתו בלילות, על רצונו לחזור בשאלה ולחוות את החיים של הצד השני, החילוני.
בינתיים הוא נשאר בעולם שלו, חש כלוא וחנוק אך גם מפחד להעיז ולצאת כי אז הוא יאבד את ההורים, המשפחה - כל מה ומי שהוא מכיר ייעלם ברגע אחד שבו הוא יגלה להם מה הוא מרגיש.
בחורה יפה הולכת ברחוב לבושה בבגדי מעצבים ועונדת תכשיטים יקרים - נראית כאילו אין לה דאגה בעולם.
אולם הנפש שלה שבורה.
רק לבלוג, בסודי סודות וגם אז בקושי רב וברמזים קלושים היא מגלה מה קרה לה פעם, כשהיא היתה צעירה ותמימה ובטחה במישהו שהיא לא היתה אמורה לבטוח בו.
במשך שנים החיים שלה נעצרו, היה לה קשה לתת אמון במישהו אחר, לספר מה עובר עליה ולשתף אפילו בפרטים הכי רגילים ויומיומיים.
התכשיטים, הבגדים והטיפוח התמידי שנראה מבחוץ כמו עיסוק שטחי ורדוד בחיצוניות הם הדרך שלה להסתיר, לגרום לכך שיביטו בקנקן ולא ישימו לב לעצב השורר דרך קבע בעיניה.
היא חושבת שאם היא תיראה מספיק טוב ותשמור מספיק על הגוף שלה אף אחד לא יגלה שהיא בעצם שונאת אותו. את עצמה.
אני מביטה על האנשים מסביבי וחושבת כמה פעמים אמרתי לעצמי "הלוואי שהייתי יותר כמו.." או "איזה כיף לה, הלוואי שגם לי..."
מעניין כמה מהם ראו אותי ואמרו את אותו הדבר.
האם הם בכל זאת היו חושבים כך אילו היו יודעים מה באמת הולך שם בפנים?
האם מישהו מהם עדיין היה רוצה להיות כמוני?
האם בנאדם אחד מתוכם היה ממשיך לחשוב שהחיים שלי טובים ונוחים, חסרי דאגה, ללא בעיות, מושלמים?
אולי כדאי שאני אפסיק להתבונן ואחזור לעבוד...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה