מכירים את התחושה שהעולם שולח לכם סימנים?
כאילו היקום משתתף בצורה פעילה בחיים שלכם ומנסה לכוון אתכם לכיוון מסויים?
"מצאתי חניה קרובה אז זה סימן שהייתי צריך לבוא"
או -
"השיר שלנו מתנגן ברדיו, סימן שאני צריך להתקשר"
או -
"יורד גשם עכשיו.. השמיים בוכים עלינו"
ברור שזה בולשיט.
למזג האוויר לא מזיז מה קורה לנו בחיים, שדרני הרדיו הולכים לפי פלייליסט משלהם ולא לפי השירים שאתה ואהובתך החלטתם לנכס לעצמכם ואם מישהו בדיוק יצא מחניה זה לא כדי לפנות לכם אותה, אלא כי הוא פשוט היה צריך לנסוע למקום כלשהו שלא קשור אליכם בכל צורה ודרך.
ליקום לא אכפת מהחיים שלנו.
אנחנו מנסים למצוא סדר בבלבול
היגיון בבלאגן
או שאולי זה הפוך - סדר בבלאגן והיגיון בבלבול?
אחת משתי האופציות, בטוח.
הנקודה היא, שאם אנחנו מספיק מחוברים לעצמנו ולרצונות שלנו אנחנו לא צריכים לחפש הכוונה מבחוץ. אנחנו כבר יודעים לבד מה לעשות.
לא הייתי רוצה שמישהו יהיה איתי רק כי במקרה היתה חניה ליד הבית שלי כשהוא הגיע או כי היה שיר ברדיו שהזכיר לו אותי.
אני רוצה שכנוע פנימי.
שגם אם יירד גשם סוער ולא תהיה חניה ברדיוס של קילומטרים מהבית שלי הוא עדיין ימצא את הדרך אליי, פשוט כי הוא רוצה להיות איתי.
אתמול בלילה היה מבול.
והיום בבוקר כשהתעוררתי ירד ברד, חשבתי שהחלונות בבית עומדים להישבר.. וזה השיר שהתנגן ברדיו
במורד הגרון מתחלקת מועקה
"לא מספיק טוב", היא צועקת
"אני לא מספיק טובה"
העכבר מרחוב אילת שש
זה עם הרגש
אומר שהוא אוהב אותה
בכל זאת היא צועקת
"אני לא מספיק טובה"
וזה כואב, זה מפריע לתנועה
וזה כואב, זה מפריע לתנועה
במורד הגרון מתחלקת מועקה
היא כואבת , מטופשת
מרגיזה את הסביבה
העכבר מרחוב אילת שש
זה עם הרגש
זוכר שפעם היא הייתה יפה
בכל זאת היא צועקת
"אני לא מספיק טובה"
וזה כואב, זה מפריע לתנועה...
מועקה/אבטיפוס
אם הכל היה בסדר הגשם היה רומנטי בעיני, הזדמנות להתכרבל ביחד מתחת לפוך. ברגע שהשיר היה מתחיל להתנגן הייתי לוחצת על כפתור ה off כרגיל וממשיכה עם החיבוק של הבוקר ללא מחשבה נוספת.
אבל הכל לא בסדר, אז אני מחפשת סימנים.
למרות שזה בולשיט.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה