לכל שף מפורסם יש סיפור על איך הוא נדבק בחיידק הבישול והאהבה לאוכל.
לרוב הסיפור הוא על אמא מוכשרת במיוחד שהם היו עוקבים אחריה במטבח, מחקים כל צעד עד שהרגישו מספיק בטוחים להביא את הנגיעה האישית שלהם.
אני לא שפית מפורסמת, או שפית בכלל. אפילו לא טבחית. אבל ההתחלה שלי עם האוכל לא היתה שונה משלהם.
אמא שלי (שהיא בשלנית מעולה בזכות עצמה) לא אהבה שאנחנו"מסתובבים לה בין הרגליים" בזמן שהיא היתה במטבח. ממנה למדתי לבשל בגילאים מאוחרים יותר, כשיכולתי באמת לעשות משהו ולא סתם לעמוד בצד ולשאול שאלות.
סבתא שלי היתה משהו אחר לגמרי.
לסבתא שלי היו תשעה ילדים. אני לא חושבת שהיה רגע שבו אחד מהם לא הסתובב לה בין הרגליים. היא היתה רגילה לילדים שעומדים לידה במטבח, שואלים אותה שאלות ומבקשים לעזור.
לכולם היתה לה סבלנות.
אני זוכרת אותה כותשת תבלינים במכתש ועלי, הריח החריף של הזנגוויל היבש מעקצץ לי באף ומביא אותי להתעטש. אני זוכרת אותה מכינה עוגיות נַיֵים (יש דבר כזה, לא המצאתי), ממלאת בסבלנות אין קץ את המסננת ומניחה גבעות של בצק אוורירי ומתפורר על התבנית, מחכים להזדמנות שלהם להיכנס ולהיאפות.
מכיוון שזה היה תנור ישן מתבנית אחת היו יוצאות עוגיות בדרגות אפייה שונות - חלקן כהות ואחרות שהיו כמעט לבנות. חוסר המושלמות הזה היה מושלם בדרכו.
לכל עוגיה היו בעלים שההעדפה שלהם תאמה בדיוק את הגוון והטעם אליהם היא הגיעה (אני אהבתי את הבהירות).
אבל הזיכרון הכי חזק שלי ממנה הוא המראה שלה מכינה גחנון (גחנון ולא ג`חנון היא היתה קוראת לזה). במטבח היו שני ספסלים נמוכים. על אחד היא ישבה ועל השני צלחת אלומיניום ענקית. בצד היו מחכים לה כדורי בצק וקוביות מרגרינה.
אחד אחד היא היתה לוקחת אותם, משטחת דק דק על הצלחת הענקית, מורחת מרגרינה, חותכת פס באמצע עם האצבע ומתחילה לגלגל. הכל נעשה בתנועות מדויייקות ומדודות, תולדה של ניסיון של שנים.
הכל נראה לי כמו קסם.
איך מכדור בצק + קוביית מרגרינה יוצא המאפה המדהים בעל השכבות שהייתי מקלפת אחת אחת, רק שלא ייגמר (למרות שתמיד היה עוד אם רציתי, חלק מהכיף היה לאכול אותו לאט מתוך ידיעה שתיכף התענוג יסתיים).
אני חושבת שהאהבה שלי לאפייה הגיעה ממנה ומהזיכרונות הללו.
הרצון שלי להוציא קסם מידיי כמוה.
לקחת מצרכים גולמיים ולהפוך אותם למשהו מיוחד וטעים שיאגד סביבו את המשפחה.
כשסיפרתי לפסיכולוגית שלי לא מזמן על האהבה שלי לבישול בכלל ואפייה בפרט היא היתה קצת המומה.
תמיד דיברתי על כך שאין לי כוח לבשל לעצמי, שאני מעדיפה להזמין משלוחים או לאכול ג`אנק והיא הסיקה שאין לי עניין בבישול. זה באמת היה המצב בשנים האחרונות.
אבל זה לא היה כך תמיד.
כשגרתי במעונות הייתי מכינה ארוחות צהריים לכל החבר`ה. הדיל היה שאני מבשלת והם שוטפים כלים.
אחר כך, כשעברתי לגור עם האקס לא היה עובר שבוע מבלי שאכין עוגה או תבשיל מעניין, הייתי מארגנת ארוחות עתירות קלוריות לחברים ומשפחה עם שניים או שלושה קינוחים לפחות (כמובן לפחות אחד מהם חייב להיות עם שוקולד).
פתאום זה נגמר.
ברגע שהחיים התחילו להתבלגן, הרצון שלי להשקיע באוכל נעלם.
האנרגיות הושקעו בדברים אחרים - למדתי להכיר את עצמי מחדש, מה אני רוצה ולא רוצה, מה אני אוהבת.. וכתוצאה הכל השתנה.
היחס שלי לעולם ולעצמי, האופן בו הבעתי רגשות וצרכים (בכך שסוף סוף הבעתי אותם. לפחות חלקית), אפילו המראה החיצוני.
גיליתי שבישלתי תמיד עבור אחרים, אף פעם לא רק בשבילי ולכן ברגע ששמתי את עצמי במרכז לא יכולתי להמשיך עם זה יותר.
בשבועות האחרונים הרצון לבשל חזר והפעם מהסיבה הנכונה.
כי רציתי לעשות לעצמי טוב, לפנק את עצמי קצת, ליהנות ממשהו שפעם שאבתי ממנו סיפוק גדול.
כיף ככה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה