מעולם לא ידעתי לשים גבולות ולא ידעתי איך להגיד לא.
מילה כל כך קטנה אבל כל כך קשה לי להגיד אותה.
לפעמים הייתי מעדיפה להכריח את עצמי לעשות דברים שאני לא רוצה רק כדי לא לסרב.
מעוות קצת, לא?
הסיבה לכך היא, שיותר קל לי להכאיב לעצמי מאשר להכאיב לאחרים כי אני יודעת שאני יכולה לספוג את זה, אבל לגבי אחרים אני לא בטוחה.
תיקון - חשבתי שאני יכולה לספוג את זה.
מסתבר שלא.
הלב שלי לא חסין לפגיעה ולכאב.
הגוף שלי לא מסוגל לפעול בניגוד למה שהרגש מכתיב לו.
אני יכולה, לתקופה מסויימת, לנתק את הגוף מהלב ולתת להיגיון להכתיב את פעולותיו. אבל אחרי כמה זמן הוא מתחיל למרוד בי.
בהתחלה ישנם איתותים שרומזים שקשה לו עם הנתק הזה. אם אני מתעלמת מהם - הוא מתחיל עם הפגנות כוח יותר חזקות. צועק אלי שאשים לב.
במשך 4 שנים הפניתי לגוף שלי עורף.
4 שנים כפיתי עליו פעולות שהוא לא היה מעוניין לעשות.
והוא - זעק לתשומת ליבי.
הייתי חולה כמעט כל שבועיים - מחלה אמיתית עם חום ואנטיביוטיקה.
הייתי כל הזמן עייפה, סבלתי ממיגרנות.
היו לי כאבים בלתי נסבלים כמעט כשקיימתי יחסי מין.
ועדיין - המשכתי להתעלם.
ידעתי שמשהו אצלי לא בסדר, אבל לא תיארתי לעצמי שזו הנפש שלי שגוססת לאיטה, והגוף שלי כורע תחת העומס הנפשי שהפלתי עליו.
וכל זה כי לא ידעתי להגיד לא.
לא יודעת למה הרצונות שלי מעולם לא נחשבו בעיני כמספיק חשובים על מנת שאילחם עליהם ואהיה מוכנה אפילו לפגוע באנשים עבורם.
למה תמיד קל לי יותר לוותר במקום לעמוד על שלי.
למה הכאב של אחרים נחשב יותר.
פעם מישהי אמרה לי, שלפי הסיפורים על העבר שלי, הרושם שנוצר הוא שאני לא אוהבת את עצמי כל כך.
אולי זה היה נכון.
אולי זה עדיין קצת נכון.
אני לומדת עכשיו להגיד לא, להיות חזקה ולהילחם על שלי.
לא קל לי.
ישנם אנשים שלא תומכים בשינוי הזה אצלי
נוח להם שאמשיך להיות הילדה הקטנה והתלותית שלא צריך להתחשב בדעתה, שמוותרת לכולם חוץ מאשר לעצמה.
ואני רבה איתם.
רבה ובוכה אחר כך. למה תמיד כל כך קשה??
יום של דיכאון
אני רוצה ללכת לישון ולשכוח הכל.
אבל אני יודעת שמחר בבוקר שום דבר לא ישתנה.
אני צריכה לשנות ולהשתנות, ואז אולי אני אהיה מאושרת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה