אני אוהבת לעשות קניות בסופרמרקט.
אולי זה נראה קצת מוזר, שאני אוהבת לעשות משהו שרוב האנשים מתייחסים אליו כאל עוד מטלה מעצבנת בשיגרת היומיום, אבל בשבילי זה כיף.
אני אוהבת לקנות מצרכים, לדמיין מה אני מכינה מהם ואיזה מאכלים וארוחות אני הולכת לארגן בשבוע הקרוב.
נהייתי כל כך טובה בזה, שאני כבר מצליחה להריח את ניחוחות האפייה ולראות את יצירות המופת שייצאו מהתנור שלי, בדיוק כמו בתוכנית של מרתה סטיוארט, רק יותר טעים.
ארוחה של חמש מנות תהיה מוכנה תוך שעה (טוב, נו, אולי שעה וחצי), אני אזמין את כל החברים שלי ואת מה שיישאר אני אקח איתי לעבודה בקופסאות טאפרוור מאורגנות היטב.
בקיצור, בפנטזיות שלי אני מינימום ברי (מ"עקרות בית נואשות") - האישה המושלמת שיש לה זמן ואנרגיות לבשל ארוחות גורמה לילדים וגם להיראות כאילו זה עתה יצאה ממגזין אופנה (היא אמנם גם אלכוהוליסטית בעלת אישיות אובססיבית-קומפולסיבית אבל אני בוחרת להתעלם מעובדה זו כעת).
במציאות - לא ממש.
אני מגיעה הביתה, פורקת הכל למקרר ולמזווה, ושוכחת מהתוכניות שפיתחתי עד הפעם הבאה שבה אני חוזרת מהסופרמרקט עמוסה בשקיות, מוציאה מהמקרר ומהארונות את מה שקניתי בפעם האחרונה ומאז כבר הספיק להתקלקל ואומרת לעצמי שזהו, הפעם אני באמת אתחיל להשקיע ואפילו מכינה רשימה של מאכלים ואנשים שאני אזמין לארוחות הפאר שאני הולכת להכין ממש בשבוע הקרוב.
אני חושבת שמה שקורה בהמשך כבר ברור מאליו, לא? וככה זה ממשיך, כמו מעגל שלא נגמר לעולם.
למה זה קורה לי?
כי למרות שהצלחתי להעלים אותו כמעט לחלוטין, עדיין הקול של אמא שלי ובעצם, של כל נשות הדור הקודם במשפחה שלי עדיין מהדהד לי בראש.
מכירים, או יותר נכון לשאול, מכירות אותו? הקול המעצבן שאומר, שאשה טובה היא אשה שהבית שלה תמיד נקי ומסודר, תמיד יש אוכל במקרר, ולא ממסעדות, אלא אוכל אמיתי של בית (ולא, אני גם לא מתכוונת לאוכל ממסעדות ביתיות עם שמות כמו הקישקע של פנינה, אלא לאוכל שבושל בבית).
כשאמא שלי מגיעה אלי הביתה היא קודם כל חוטפת התקף לב. אחרי שהיא מתאוששת היא מתחילה לרדת עליל שהבית שלי מבולגן ("אין לי זמן לסדר, אני עובדת במשרה מלאה ולומדת") ושהמקרר שלי ריק ("אני לא צריכה אוכל אם אני בעבודה כל היום") ושהחתולה שלי מלכלכת את כל הבית עם השערות שלה ושהגיע הזמן שאני אמסור אותה ("אין סיכוי, תוציאי לך את זה מהראש!!")
ואחרי ההקדמה הזו (מה, חשבתם שזה הכל?) מגיעים לפאנץ` ליין:
"איך תשיגי גבר אם את לא שומרת על הבית שלך?"
"אמא, כבר השגתי גבר, ולהזכירך אני עזבתי אותו, לא ההיפך. חוץ מזה, אני לא צריכה "להשיג" גבר, אם כבר שהוא ישיג אותי!"
"כן, אבל כשהבית של אשה נראה ככה, זה אומר עליה משהו, ואת כבר לא צעירה"
"אמא זה בסדר, אני אסתדר. ואם מישהו רוצה אותי רק כדי שאנקה לו את הבית ואכין לו אוכל - אז לא תודה, אני מעדיפה להישאר לבד כל החיים"
"חס וחלילה, איך את מדברת. לפחות אם היה לך ילד...."
"אמא, מזל שאין לי ילדים, אחרת הגירושין האלה היו הרבה יותר קשים"
"אני בכלל לא מבינה למה לא רצית אותו, כזה בחור נחמד, איך הוא קיבל אותך ככה מבולגנת ועזר לך בבית"
גם מי שלא מכיר אותי ואת אמא שלי יכול להבין בקלות לאן השיחה מובילה.
אז, פעם בשבועיים, אני הולכת לסופר ומנסה להיות, אפילו אם זה רק לשעתיים, מישהי כמו האישה שאמא שלי היתה רוצה שאהיה. ולמרות שכשאני מגיעה הביתה הכל נשכח, עדיין נחמד מדי פעם לחשוב שיש לי את האופציה להיות האישה המושלמת.
מסקנה:
לא להגיע לסופר רעבה.
ועוד מסקנה:
להפסיק לקנות אוכל ולהתחיל להזמין טייק אווי. בסוף זה יוצא הכי זול וטעים.
ודבר אחד אחרון:
בפעם הבאה שאני שומעת קולות בראש שאומרים לי לקנות אוכל שאני לא צריכה, ללכת לאשפז את עצמי בבית המשוגעים הקרוב עד שהם יעברו.
בשבוע הבא: סיפור ההתמכרות שלי לסופרפארם או - למה אני מרגישה צורך להחזיק בבית 50 סוגים שונים של קרמים וסבון נוזלי וערמת משחות שיניים שיכולים להספיק לכל השכונה לחצי שנה במידה ונהיה תחת מצור.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה