עד כמה שעייפות ועצבנות הם שילוב קטלני עבורי, כאשר מצרפים שעמום למשוואה, המצב הופך להיות הרבה יותר קשה ומורכב!
למרות שאני בנאדם שחושב לפחות עשר פעמים לפני שהוא עושה צעד אחד, את הדברים המטופשים ביותר בחיי ואת ההחלטות התמוהות ביותר עשיתי ללא חצי מחשבה ובעקבות תכונה אחת מרכזית אצלי: החשש משעמום.
אני לא מסוגלת להשתעמם, להישאר לבד בבית בלי שיהיה לי משהו לעשות או מישהו לדבר איתו. אני חייבת תמיד איזשהו גירוי מחשבתי (או אחר) אחרת אני מפסיקה לחשוב ומתחילה לעשות.
כאשר אני גם עצבנית, המרחק בין החשיבה לעשייה מתקצר פי כמה.
אני לא תמיד מודעת לתהליך ההגעה להחלטה הפזיזה, וגם אם אני מודעת - מכיוון שהגעתי למצב בו כבר לא אכפת לי יותר מכלום אני ממשיכה לדהור בביטחה וללא שום היסוסים לכיוון הקיר עד להתנגשות הבלתי נמנעת.
לרוב אני לא צריכה להתאמץ יותר מדי על מנת למצוא את השטות הבאה שאעשה. מדובר בדרך כלל בפיתויים שנקרים על דרכי מדי יום, אולם במצב נפשי נורמלי ורגוע (יחסית אלי, כמובן) אני מתעלמת ושוכחת מהם אחרי שתי דקות.
אולם השיכחה היא זמנית בלבד.
מסתבר שאותם פיתויים קטנים, נשמרים ומתוייקים אצלי בראש למקרה הצורך, ואז - בשניה שבה חוסר הסבלנות ואי השקט מגיעים לנקודת רתיחה, כל העכבות וההיסוסים שמאפיינים אותי בחיי היומיום הרגילים מתמוססים במהירות האור ואני שולפת אותם מהתיקים וכמעט מיידית מתחילה ליישם.
לפעמים אני מתחרטת לאחר מעשה, אולם לרוב אני מגיעה למסקנה שמה שהיה היה ואם הרגשתי צורך אז כנראה שזה מה שהיה צריך לקרות, "לא בוכים על חלב שנשפך" וכו`
אילולא השטויות האלה - לא הייתי אני.
מצד שני, הייתי רוצה להגיע להחלטות, גם אם שגויות ומטומטמות, בדרך קצת יותר אחראית ומושכלת (הממ.. לא נראה לי שהמשפט הזה הגיוני במיוחד..)
רשומה ללא מסקנה חד משמעית.
מה שכן, משעמם לי עכשיו...
נראה מה יקרה.. ;-)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה