"You say I only hear what I want to"
במילים האלה מתחיל ומסתיים השיר stay של Lisa Loeb.
כמה פעמים אני עושה את אותו הדבר?
שומעת את מה שאני רוצה לשמוע, מפרשת את המילים לפי מה שמתאים לי באותו רגע ולאו דווקא לפי כוונתו של מי שאמר אותן.
אני שואבת מהניסיון ומהטראומות האישיות שלי ומשליכה על האדם שמולי, כתוצאה מהפחד לחזור לאותו מקום שבו הייתי פעם ושיצר אצלי את אותה פגיעה נוראית.
אומרת לעצמי שאני לא יכולה להגיע שוב למצב ההוא, אני חייבת להיזהר.
זהירות
אורות אדומים מהבהבים סביבי, צועקים אלי ואני אפילו לא יודעת ממה בדיוק אני נזהרת, אני רק יודעת שאם אני לא אלך משהו רע יקרה.
בשאלון ההוא, לשאלה - מהו הפחד הגדול שלי, עניתי שאני מפחדת שאחזור להרגלים של העבר.
היו (ועדיין יש) לי הרבה הרגלים מגונים, ההבדל מהעבר הוא, שעכשיו אני מודעת אליהם.
את חלקם אני מקבלת ומאמצת לתוכי באהבה ומאחרים אני מתרחקת כמו מג`וקים.
אחד מאותם הרגלים הוא המוּכנות להסתפק במועט, להפוך להיות מי שצריכים שאהיה, במקום להיות פשוט אני.
קל לי ליפול למלכודת הזו, במיוחד כשאני מאוהבת ואוהבת.
מרוב שקל לי ליפול אליה, כך אני משתדלת חזק יותר לשים מרחק גדול ביני לבינה. מספיקה מילה אחת קטנה, או משפט תמים וקצר כדי שאברח כמה שיותר מהר לכיוון השני.
זהירות
האם אני באמת שומעת את מה שאני רוצה לשמוע?
כנראה שכן.
לפעמים.
לא תמיד.
גם פה אני צריכה להיזהר.
כי מותר לי להיפגע ומותר לי להרגיש רע בגלל מילים שנאמרו מבלי שאצטרך לקחת מיד את הפגיעה הצידה, לעשות לה רציונליזציה ולהחליט שבעצם הכל באשמתי כי לא ידעתי להקשיב נכון.
כן, יש לי רגישויות שמיוחדות לי (כמו לכל אחד אחר, אני לא כזו מיוחדת) ומותר לי לבקש שיתחשבו בהן, בדיוק כפי שאני מנסה להתחשב ברגישויות של אחרים.
מותר לי לספר אם משהו מפריע לי ולקוות ולרצות הקשבה והבנה.
מותר לי.
מותר לי מותר לי מותר לי מותר לי מותר לי מותר לי מותר לי מותר לי מותר לי מותר לי
ברור, סומי?
שלב הרחמים העצמיים נגמר מזמן, עכשיו התחיל שלב ההרהורים, אחר כך יבואו הקבלה והאהבה ואז תבוא השינה ואחריה יתחיל יום חדש עם תקווה חדשה ואינסוף אפשרויות שיהיו פתוחות בפני.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה