פעם לא ידעתי מה אני רוצה.
חשבתי שאני יודעת, אבל מה שרציתי לא התאים למה שחשבתי שאני צריכה לרצות, אז הדחקתי את מה שרציתי באמת, כך שלא הייתי מודעת לרצונות האלה בכלל ופעלתי לפי מה שחשבתי שרציתי (אבל לא באמת רציתי)*.
*תאמינו לי שבמציאות זה אפילו יותר מבלבל ממה שזה נשמע פה.
אחר כך גיליתי שלא באמת רציתי את מה שחשבתי שרציתי.
הייתי בבעיה - כי נותרתי במצב בו לא ברור מה אני רוצה, או אפילו חושבת שאני רוצה.
עם הזמן למדתי לזהות ולהפריד בין מה שאני רוצה לבין מה שאני לא רוצה, אבל מתוכנתת לחשוב שאני רוצה.
נדמה היה שברגע שההפרדה הזו תהיה ברורה החיים יהיו הרבה יותר קלים.
אבל לא.
כי עכשיו הייתי צריכה לפעול למען הדברים שגיליתי שאני רוצה.
תחילת הפעולה מתבטאת באמירה.
לדבר.
בביטחון מלא (או אפילו חלקי) וללא מבוכה לפתוח את הפה ולהוציא ממנו צלילים שיהפכו למילים שיתחברו למשפטים שלמים וקוהרנטיים שיתארו מה אני רוצה.
קשה קשה.
ועכשיו..
אני עדיין לא תמיד יודעת מה אני רוצה.
לפעמים אני יודעת ואומרת.
לפעמים אני יודעת ושותקת.
ולפעמים אני לא יודעת, אבל לפחות אני יודעת שאני לא יודעת, ואז אני לוקחת את הזמן וחושבת. מבררת.
ברגע שאני מגלה.. טוב, ראו שתי שורות למעלה.
הלוואי ותמיד הייתי יודעת מה אני רוצה.
או אולי דווקא לא..
אולי בלדעת תמיד תמיד מה אנחנו רוצים יש משהו משתק שמשאיר אותנו במקום של ידיעה ודאית, ללא צורך בחפירות אינסופיות אל תוך הנפש, פתיחות לרעיונות חדשים ושינויים.
אז לא.
כנראה טוב שלא תמיד אני יודעת מה אני רוצה.
(וזו היתה הוכחה בשידור חי לכך שאני לא תמיד יודעת מה אני רוצה ואיך זה משתנה מרגע אחד למשנהו).
אבל..
הלוואי ותמיד הייתי אומרת מה אני רוצה.
גם על זה אני עובדת.
ואתה עוזר לי בזה המון.
רק שתדע.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה