הוא אמר לי שאני לא בחורה מאושרת.
שלפעמים יש לי פרצי אושר ושמחה אולם הם לעולם לא אמיתיים ותמיד ישנו עצב שקיים מתחת לפני השטח.
שהעצב הזה לא קשור למישהו ספציפי, הוא לא נגרם כתוצאה מאיזשהו עוול שעוללו לי או ארוע טראומטי שהשפעותיו עדיין מותירות בי סימנים שמפציעים מפעם לפעם, הוא פשוט שם, ממתין להזדמנות לצאת החוצה.
"מתי לאחרונה היית מאושרת? באמת מאושרת, מכל הלב, עד כדי כך שלא יכולת לחשוב על שום דבר אחר ורק רצית לצחוק ולרקוד ולהשתולל כי לא ידעת איך להביע את כל השמחה שהתנחלה לך בלב? אני לא מאמין שזה אי פעם קרה לך!"
התגובה הראשונית שלי היתה לומר שזו טעות.
בטח שזה קרה לי, ויותר מפעם אחת.
אני זוכרת קיצים שלמים בילדותי שכל בני הדודים התקבצו אצל סבתא שלי והיינו ביחד כל היום, ממציאים לעצמנו פעילויות ומשחקים מסובכים על מנת שלא להשתעמם.. היה לי טוב אז.
אני זוכרת טיולים עם החבר הראשון שלי ואת תחילת ההיכרות שלנו - עד כמה נהניתי, וגם חברים אחרים שהיו אחריו - עם כולם היו לי תקופות יפות וטובות.
תקופות מאושרות.
אבל ידעתי שישנה מידה של אמת בדברים שנאמרו.
לא הכל שטויות, עד כמה שהייתי רוצה שכך יהיה.
אני לא יודעת אם אלו החיים שהפכו להיות יותר מסובכים וקשים או אם משהו בי השתבש ופשוט השתניתי והפכתי להיות אדם הרבה יותר ציני וקשה. גם כשטוב לי זה כבר לא אותו אושר טהור ונטול משקעים שהיה בעבר.
אני אחרת.
פחות קלילה, פחות אופטימית, פחות מאושרת.
האם ככה זה כשמתבגרים, או שמשהו בי לא בסדר?
האם ככל שאנו יותר מתקדמים בגיל ותחומי האחריות שלנו הופכים להיות נרחבים יותר - בעבודה ובבית, האושר הופך למצרך נדיר יותר עבורנו?
או שאולי הפכנו להיות בררנים וסנובים, לא מוכנים להנפיק חיוך או הרגשה טובה תמורת פריטים קטנים ולא מספיק "שווים" או טובים בעינינו?
כשהייתי קטנה, לא היה צריך להתאמץ הרבה על מנת לגרום לי אושר - קוביית שוקולד או ספר טוב היו מספיקים.
כיום אני זקוקה להרבה יותר על מנת לייצר את אותה הרגשה, וגם אז היא לא בדיוק אותו הדבר, אלא העתק חיוור והרבה פחות מספק.
האם כולנו ככה?
אולי זו רק אני.
אולי אני לא מסוגלת להיות מאושרת באמת.
אולי מנגנון האושר שלי התקלקל ועכשיו אני תקועה ללא יכולת לחוות את התחושה הזו עד הסוף.
משהו בתוכי תמיד מפריע.
איזשהו ספק קטן שמנקר במוח, מוציא ממני את כל הפחדים והביקורת העצמית, אומר לי שלא ייתכן שזה אמיתי, משהו חייב להשתבש בדרך ואם זה כך - עדיף כבר עכשיו להיות מוכנה לרע מכל.
שלא אתאכזב, שלא אפגע.
אם אני לא אחווה אושר אמיתי, אני גם לא ארגיש את הכאב העצום שנובע מהאכזבה שלבטח תבוא מתישהו.
הוא אמר לי שאני לא בחורה מאושרת.
שהחיוך על השפתיים לא מצליח לחפות על העצב בעיניים.
שהוא תמיד שם, מחכה לרגע שבו לא אשים לב ואז הוא יקפוץ עלי ויעטוף אותי בחיבוקו הקר.
אמרתי לו שהוא טועה
אבל אי שם בפנים העצב הנהן באישור למשמע המילים ולחש לי בשקט בשקט את מה שכבר ידעתי
שנשברתי
וכשאספתי את עצמי וחיברתי את כל החלקים בחזרה, שכחתי בחוץ את מה שתמיד הצליח לגרש אותו ולהחזיר לי את האור לעיניים
אמונה.
בעצמי ובאחרים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה