מוזר לי לכתוב את מה שאני הולכת לספר לכם על עצמי, פשוט כי מעולם לא האמנתי שזה נכון. אבל בזמן האחרון התווספו יותר מדי עדויות אשר גרמו לי להאמין שאולי יש פה גרעין של אמת.
יש אנשים שמפחדים ממני.
בחיי!
ולא סתם אנשים.
בני זוג, חברים טובים.. אנשים שמכירים אותי שנים.
הפעם הראשונה שהנושא הזה עלה היתה בזמן האוניברסיטה.
ידיד שלי העביר לי בקשה מהשותפה שלי לחדר.
לטענתו היא לא רצתה לבקש ממני בעצמה כי היא פחדה.
מה היתה הבקשה?
שאני לא אשים זיתים בסלט שאני מכינה
מה היא כבר חשבה שאני אעשה לה אם היא תבוא אלי??
אזרוק עליה את החרצנים?
אשפוך עליה שמן (זית) רותח?
אחר כך היו כמה תקריות קטנות עם בחורים שיצאתי איתם, כאשר השיא היה עם האקס שלי שהודה, אחרי כמה פגישות של טיפול זוגי, שהוא פוחד ממני.
בנאדם שמכיר אותי כבר 6 שנים.
בשבוע שעבר ישבתי עם ידיד טוב מאוד בבית קפה.
היתה תקופה שבה עבדנו יחד וישבנו באותו חדר, גב אל גב 10+ שעות ביום.
הוא אחד מהאנשים שמכיר אותי הכי טוב בעולם.
הוא מקשיב לכל השטויות שלי, הוא ראה אותי בכל מצבי הדיכאון והטרלול שעוברים עלי לסירוגין, הוא יודע שיש לי בלוג ואפילו לא ביקש לדעת איך קוראים לו כי הוא יודע עד כמה גדול הצורך שלי בפרטיות.
בזמן השיחה הוא פלט פתאום את המשפט המגוחך הזה..
אני מפחידה אותו.
ניסיתי לחשוב.
מה יש בי שכל כך מאיים ומלחיץ?
תמיד האמנתי שאני בנאדם נחמד.
אני אדיבה, מנומסת, חביבה (באופן מרוחק טיפה שנתפס כסנוביזם אבל בעצם נובע מביישנות) ולעתים נדירות ביותר צועקת (העצבים שאתם רואים פה לא מתבטאים במציאות, אני הרבה יותר מאופקת ורציונלית. גם כשאני עצבנית בטירוף אני עדיין מצליחה להשתלט על עצמי ולדבר בשקט ובשלווה).
פעם, כשדיברנו על מערכות היחסים הדפוקות שלי, בעיקר אחת שהיתה דפוקה במיוחד, אותו ידיד אמר לי שאני משדרת משהו שיכול לבלבל אנשים חלשים (כי דיברנו על בחור מסויים..) ושהוא לא יכול להצביע מה זה בדיוק אבל יש בי משהו שונה ומפחיד שיכול להלחיץ.. אמאל`ה!
אם היה מדובר באנשים שלא מכירים אותי עוד הייתי יכולה להבין (לא ממש, כי אני באמת נראית חמודה ומתוקה).
אבל מדובר בבעלי (עכשיו לשעבר), חברה שגרה ולמדה איתי (היינו ביחד 24 שעות ביממה. כן, היו פעמים שהתחרפנתי כתוצאה מהסיטואציה הלא טבעית) וידיד טוב ששמע את כל הצרות שלי ושבכיתי לו בטלפון אינספור פעמים (כמובן שמעולם לא פנים מול פנים..).
מצד שני, אולי דווקא בגלל שהם מכירים אותי הם מרגישים ככה.
יש לי חברה טובה מאוד שברגע שרואים אותה קולטים את הכוח שלה, את העובדה שהיא תעשה הכל כדי לקבל את מבוקשה.
אין לה טאקט ואין לה עכבות והכי חשוב - היא לא מפחדת להביע את דעתה ללא כחל ושרק.
היא באמת מפחידה.
אני היחידה שמסוגלת להתמודד מולה ולרדת עליה כשמגיע לה, להכריח אותה לעשות דברים למען עצמה שלא בא לה לעשות.
היא אמרה לי פעם שאנחנו מאוד דומות.
היא דוהרת קדימה, בלי להתחשב במי שהיא דורסת בדרך. לטענתה, גם אני עושה את אותו הדבר רק שאני עושה עיקופים פה ושם, נזהרת לא לפגוע ואם אני כבר פוגעת אז אני עוצרת לבקש סליחה (למרות שאם הייתי צריכה לחזור על הכל הייתי עושה את אותו הדבר) ולמרות שהדרך שלי ארוכה יותר, בכל זאת אני מגיעה למטרה לפניה.
האקס שלי אמר לי פעם שהוא לא הבין איך אנחנו חברות כי אנחנו כל כך שונות מבחוץ (כנראה שאחר כך הוא כבר הבין מה סוד המשיכה).
יכול להיות שאני בעצם שתלטנית ולא מתפשרת, מנסה תמיד להשיג את מה שאני רוצה וגם מצליחה, הכל בדרכי נועם כאילו נחמדים?
כלומר, הודיתי מספר פעמים שאני קונטרול פריק, אבל מעולם לא חשבתי שזה משהו שיכול להפחיד או להלחיץ. רק לאחרונה אני קולטת שכן.
חשבתי שאני מצליחה להסתיר את הטבע האמיתי שלי, אבל כנראה שאני לא עושה עבודה כל כך טובה, בעיקר כשמדובר באנשים שנמצאים איתי בקשר טוב.
אם זה המצב, מה אני צריכה לעשות?
להשתנות? להיות יותר רכה ונעימה?
או להיפך, להביא את התכונות האלה לקדמת הבמה?
לא להסוות אותן בפרחים וקישוטים?
שמי שיראה אותי יקלוט מיד עם מה הוא צריך להתמודד.
מה אם זו לא הסיבה?
אולי יש עוד משהו, כפי שהידיד שלי טען, משהו שאני משדרת ואפילו אין לי מושג מהו.
במקרה הזה, אין לי אפילו מה לשנות.
אני משערת שמי שרוצה להיות חבר שלי, יהיה כזה למרות הבלבול והבלאגן.
במקום לפחד ולהילחץ הוא יקבל את השתלטנות, המוזרות והפסיכיות ויאמץ אותי לליבו.
את שתי הסומיות.
(או השלוש, או הארבע.. כבר הפסקתי לספור :))
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה