בתור ילדה אהבתי להתבודד.
יש לי משפחה מאוד גדולה, וגרנו בבניין שבו גרו עוד כמה דודים וכולם התנקזו לדירה של סבתא שלי שהיה איפשהו באמצע. הילדות שלי זכורה לי בעיקר בתור מקום מאוד רועש שבו אני מחפשת כל הזמן קצת שקט לעצמי.
בכל רגע פנוי הייתי לוקחת ספר וקוראת. הייתי קוראת באמצע הארוחה או בזמן שכל בני הדודים היו באים לבקר והטלויזיה היתה צועקת בקולי קולות. באופן מוזר ולא מובן לאף אחד חוץ ממני, הצלחתי להישאר מרוכזת בספר ובעלילה שנטוותה בפני וקרמה עור וגידים בדמיוני.
לא סבלתי את הרעש והספרים היו הדרך היחידה שלי למצוא שקט לעצמי ולהגיע למקומות אחרים, רחוקים, שבהם לגיבורים יש חיים קסומים והרפתקאות מופלאות.
ההתבודדות הזו הפריעה יותר מכל לאמא שלי, שכל הזמן דאגה שמא היא מגדלת בבית יצור לא חברתי ומסתגר. היא, שמסוגלת לנהל שיחה של שעות עם כל אחד שמתקרב אליה לא הבינה איך יצאה לה בת שכל רצונה הוא שיעזבו אותה בשקט.
היא נלחמה בי על כך כל יום, והדרך שלי להתמודד עם זה היתה לעשות מהר את כל שמצופה ממני כדי שאוכל לחזור מהר לשקט שלי.
התרגלתי לא להילחם בחזרה, לעמוד בדרישות של כולם, להיות רגישה לצרכים של הסביבה כי רק כך הצלחתי להשיג את מה שבאמת רציתי - להיות לבד.
בעצם הייתי שני אנשים - סומי אחת שהשתקפה כלפי חוץ - הילדה המושלמת שעושה הכל "לפי הספר" וסומי השניה - שהיתה אחרת לגמרי, הרבה יותר פרועה ומרדנית, אבל יצאה החוצה רק כשהייתי עם חברות טובות מאוד והרגשתי חופשיה להיות אני.
עכשיו אני כבר גדולה, אבל ההרגלים מהעבר נשארו. אני קולטת מהר מה אנשים מסביבי רוצים וצריכים, שמה לב לניואנסים הכי דקים בגוון הקול שלהם, בשפת הגוף ובלי מילים כמעט אני מצליחה כבר לנחש מה הם מרגישים וחושבים ומנסה להתאים את עצמי. כל כך ברור לי מה הם רוצים שאני בטוחה שגם להם ברור לא פחות מה אני רוצה וצריכה, ואין צורך במילים בכלל.
אז לא.
לא יודעת מתי אני אבין שלא כולם רגישים לסביבה כמוני, ולא כולם יכולים להבין רק מתוך הדרך שבה אני מבטאת את המשפט מה קורה לי בפנים.
הגיע הזמן ללמוד לדבר ולנסח את הצרכים שלי במשפטים שלמים וברורים ולא בגמגומים בלתי מובנים רק כי אני חושבת ש:
א. הם לא מעניינים אף אחד
ב. הם לא לגיטימיים
ג. אני אאבד שליטה
אולי זה הפחד שלי? לאבד שליטה?
אם בנאדם אחר יידע מה אני מרגישה ורוצה כבר לא תהיה לי אופציה להסתיר, לתמרן ולעקוף.
הכל יהיה מונח שם בחוץ.
ואז מה יקרה?...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה