כשהייתי קטנה חשבתי שלאף אחד בעולם אין את השם שלי.
כמובן שהעולם שלי היה מורכב מהילדים בכיתה א` ומהמורה אהובה, אבל העובדה שלא הכרתי אפילו ילדה אחרת שקוראים לה בשמי הספיקה לאשש עבורי את ההנחה הזו.
זה עצבן אותי.
לא רציתי להיות שונה מכולם, רציתי שם רגיל ונורמלי כמו כל הילדות האחרות.
התלוננתי מספר פעמים בפני אמא שלי ובכל פעם היא אמרה שיש לי שם יפה מאוד ושאני צריכה לאהוב אותו. אני תמיד עניתי שאני לא סובלת אותו ושאני דורשת החלפת שם ואם לא יחליפו לי עכשיו אז בגיל 18 אני אחליף בעצמי!
בשלב הזה אמא שלי כבר היתה מאבדת עניין בקיטורים האובססיביים שלי והחלה מהנהנת בהסכמה לכל מה שאמרתי.
יום אחד, היא חרגה מהנוהל הקבוע שלנו ושאלה אותי:
"אז איזה שם את רוצה?"
מרוב התרגשות נתקעתי ואמרתי את השם הראשון שעלה בדעתי, של ילדה מהכיתה שהושיבו לידי:
"פרידה"
אמא שלי הזדעזעה כצפוי.
אני לא הבנתי איך קרה שעד שסוף סוף קיבלתי תשומת לב ונפתח אשנב (קטן אך עדיין מורגש) לשינוי אמיתי בעוול שנוצר כלפי, בחרתי דווקא בשם הזה ולא ב"יעל" או "גליה" היותר קונבנציונליים.
מאז התקרית המצערת הזו לא העליתי את הנושא לדיון שני.
אחר כך גיליתי שאני לא היחידה בעולם, אבל בשלב זה השאלה אם יש או אין אחרות עם אותו שם כבר לא ממש הזיזה לי.
המשכתי הלאה.
כשאנחנו ילדים הרצון שלנו לקונפורמיות הוא חזק מאוד.
ילדים לא אוהבים שונה ומיוחד, אם יש ילד שהוא קצת מוזר ואחר - הילדים האחרים בכיתה מיד קולטים את העובדה הזו, מסמנים אותו ומתייחסים אליו בהתאם - מצביעים, מרכלים, מחרימים.
הכל על מנת להוציא מתוכם את הנטע הזר.
מה קורה כשמתבגרים?
הייתי רוצה לחשוב שהרצון להשתלב ולהיות "כמו כולם" עובר לנו, שאנחנו מוכנים לקבל את הייחוד שבנו ושבאחרים, מוכנים לקבל את השונה מאיתנו ולא לשפוט.
לצערי זה לא המצב.
הרבה מאיתנו עדיין שבויים בהנחות ובדעות קדומות לגבי מה שצריך להיות ומהי הדרך הנכונה לחיות.
מספיק לערוך משאל לגבי הומוסקסואליות ולראות עד כמה קשה עד בלתי אפשרי להרבה אנשים בחברה שלנו לקבל את אלו שהנטיות המיניות שלהם הן קצת שונות מהמקובל וה"נורמלי".
כמובן שאלו לא הדעות הקדומות היחידות שקיימות ובתור אישה כמה מהן הופנו כלפי יותר מפעם אחת ולא רק על ידי המשפחה שלי (למרות שזה מה שמקובל להניח) אלא גם על ידי עמיתים לעבודה, חברים וסתם מכרים שבאים ושואלים:
"נו, למה לא התחתנת/נכנסת להריון/עברת לגור עם החבר.."
הרי אישה חייבת להתחתן עד גיל מסויים, אחרת היא "רווקה זקנה ומיובשת", היא חייבת לאהוב ולרצות ילדים כי זהו הייעוד שלה, אם יש לה חבר/בן זוג - הזוגיות שלהם צריכה להתנהל לפי חוקים ספציפיים מוגדרים וברורים, אחרת משהו לא תקין.
באמת?
מה קורה כשמתחילים להאמין בכל אותן דעות וקונספציות לגבי מה שנורמלי ונכון?
אנו מאבדים את עצמנו, את החלק המקורי שבנו שהופך אותנו למה שאנחנו ולא סתם חלק מההמון, עוד קוביה בלגו, רק עוד לבנה בקיר..
אני לא מעוניינת לחיות את חיי לפי מה שאני צריכה אלא לפי מה שאני רוצה.
אני לא צריכה להיפגש עם חבר שלי כל יום, אני לא חייבת להתקשר אליו 10 פעמים בשעה כדי להוכיח שאני אוהבת אותו, יש דרכים אחרות להראות אהבה ואת כולן אני מכירה ומיישמת.
אני לא מרגישה שהייעוד שלי בחיים הוא לעשות ילדים, אם יהיה לי ילד זה יקרה כשאני ארגיש מוכנה.
אני לא חייבת לעשות שום דבר שלא בא לי לעשות אותו.
התבגרתי.
אני לא מחפשת להיות כמו כולם.
אני לא מקבלת את ההגדרה של מה "נכון" ו"נורמלי".
מה שנכון - זה מה שנכון עבורי.
והנורמלי..
מי באמת נורמלי בעולם הזה?
נורמלי זה משעמם!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה