אני חושבת על האהבה הראשונה שלי.
היו שם תמימות, אמון וכל כך הרבה רצון לנתינה מצידי בלי ציפיה לקבל חזרה.
איך הגעתי מזה למצב שבו אני צינית, חשדנית וכן, גם אגואיסטית ואינטרסנטית לפעמים?
כמה מכות ונפילות בחיים צריך לקבל על מנת להגיע למצב שבו אני מעדיפה לוותר על גברים מאשר להתאהב ולהסתכן שוב? באשמתו של מי זה?
האם זו אשמתם של הגברים, שכשהיו צעירים לא חשבו על העתיד אלא רק על הדרך לספק את רצונותיהם באותו רגע? או שזו אשמתי - שנתתי להם?
אולי לא נכון לדבר במונחים של אשמה.
אולי זהו תהליך טבעי שאני אמורים לעבור במהלך חיינו.
ייתכן, שככה אנחנו בנויים.
בהתחלה, על מנת שנרגיש אהבה אנחנו זקוקים לתמימות של הילדות, לאמונה בבני אדם, אחרת היינו מפחדים ולא מרשים לעצמנו להתאהב.
בהמשך, אחרי שנפגענו, אנחנו רוצים רק לשבת בצד וללקק את הפצעים. שיעזבו אותנו בשקט.
האהבה קשה לנו.
אבל, למרות הרצון להתבודדות זכר האהבה הראשונה עדיין חי בתוכנו. ואנחנו רוצים לחוש שנית את ההרגשה הזו.
תחושת ההתאהבות היא סם שקשה להיגמל ממנו.
הפרפרים בבטן, הריגוש שיש עם הנגיעה הראשונה, הנשיקה הראשונה.
האהבה ממכרת, ואנחנו רוצים ממנה עוד ועוד, שלא תיגמר לעולם.
כך, הולך וחוזר חלילה אנו מתאהבים, נפרדים ומתאהבים שנית.
משהו בתוכנו משמר את התקווה להשיג את האהבה שהייתה לנו בהתחלה. לאותו רגש טהור שהחיים עדיין לא קלקלו.
האם אהבה כזו יכולה להתקיים במציאות של חיינו? כשאנחנו כבר מבוגרים ולמודי ניסיון?
אני לא חושבת.
עברנו יותר מדי אכזבות, קיבלנו יותר מדי מהלומות מאנשים שאהבנו ובטחנו בהם. כבר אי אפשר לחזור אחורה.
האהבות שלנו מעתה יהיו שונות.
פחות תמימות, פחות קסומות.
עמוק בלב אני מייחלת להרגיש כזו אהבה. בלי כל משחקי הכוח, בלי הפחד שמקנן בפנים שהכל ייגמר ולכן גם לא נותן להיקשר יותר מדי.
תמיד להיות קצת אובייקטיבית, לראות את כל התמונה, להישאר בשליטה.
כשמתגברים על כל הפחדים ועוברים את שלב המשחקים והופכים להיות כנים ואמיתיים - אז משיגים משהו אחר.
אהבה עמוקה ואמיתית יותר.
זו סתם תיאוריה שיש לי.
אולי אני טועה.
אני מקווה שלא.
השאלה - איך מתגברים על כל הפחדים שטמונים בנו עמוק כל כך וכבר הכו שורש?
לזה עוד לא מצאתי תשובה.
אני עדיין בשלב שבו אני מנסה למצוא את עצמי.
עדיין פוחדת.
עדיין בורחת.
יושבת בצד ומלקקת את הפצעים..
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה