שבוע וחצי.
10 ימים שכללו פרידה מחבר (לא משנה מה הסיבות), התעלפות שגררה אחריה כאב ראש בלתי נגמר וחוסר יכולת לישון על צד ימין או על הגב (כן, עדיין!) ופטירה של סבתא אהובה.
אני חושבת שאם צרות באות בצרורות, את הצרור שלי כבר קיבלתי.
אני מוכנה לעבור לשלב הבא.
החלטתי להפסיק להצהיר הצהרות על ימים אופטימיים - אם משהו טוב מגיע, אני מחכה לו בזרועות פתוחות. עד אז אני לא מצפה לשום דבר.
היום אני הולכת לשבת במסעדה על חוף הים, ליהנות מהכחול היפה ומרעש הגלים המרגיע... אני זקוקה לשקט הזה.
אני לא אוהבת ללכת לים במובן של חוף+ביקיני+מטקות (למרות שביקיני יש ואפילו יפה וחדש), אני מעדיפה ללכת לבריכה, עדיף במלון באילת עם מלצרים שיביאו לי אבטיח וכוס קרח ברגע שארצה. מפונקת.
אבל אין כמו ים ברגע שרוצים לשבת ולהירגע. אני אוהבת להביט לעבר האינסוף באופק, לעצום עיניים, לאטום את הסביבה ופשוט להקשיב.
להקשיב לים, להקשיב לעצמי.
לשכוח מכל הדברים האחרים בחיי, להניח אותם בצד לכמה דקות. אחר כך הם יחזרו, אבל בינתיים אני רוצה להעמיד פנים ששום דבר אחר לא קיים - רק אני ותחושת השקט הפנימי שמציפה אותי תמיד ברגעים האלו.
לפעמים אני נזכרת בימים שהייתי הולכת לים עם ההורים שלי, כשהייתי ילדה קטנה ואף אחד עוד לא שמע על החור באוזון, קרני UVA, ועל דרגות של מסנני קרינה.
אמא שלי היתה מורחת על עצמה כמויות עצומות של שמן תינוקות או שמן גזר שאם היו אוספים אותן אפשר היה לטגן בהן שניצלים לכל השבוע, צועקת שאסור להיכנס למים על בטן ריקה, מארגנת לנו ארוחה כיד המלך (גם בים אי אפשר להתחמק מיצר ההאכלה של אמא שלי), ואחר כך צועקת עלינו שאסור להיכנס למים על בטן מלאה.
מעולם לא ידענו מה פרק הזמן שצריך לחכות מהרגע שאוכלים ועד שנכנסים למים, אבל הרשות להיכנס ניתנה תמיד 5 דקות לפני שהיינו מתחילים לארוז לקראת החזרה הביתה.
פלא שכולנו לא יודעות לשחות??
פוסט מוזר ומבולבל, אבל אלו הימים שלי בזמן האחרון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה